<h1>חדושי הר"י מנרבונא</h1>
<h2>דף מב.</h2>
מתני', המסס צנפייל בית הכוסות, בסוף הכרס הוא עשוי ככובע וקורין לו בית הכוסות והמסס מחובר לו וסביב סביב לחבורו כשאתה מבדילו יש דופן לזה ויש דופן לזה ובאמצע הם שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין. שניקבו לחוץ, שהנקב נראה מבחוץ כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן לאפוקי ניקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה. נפלה מן הגג, ושחטה מיד טרפה אע"פ שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו ונתפרקו איבריה, ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הם. ולקמן [נ"א ע"ב] אמרי' שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה בבדיקה ואע"פ שלא עמדה. נשתברו רוב צלעותיה, בלא שום נפילה טרפה, ולקמן מפרש מאי רוב, דרוסת הזאב שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה, אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה, ודרוסת הארי בגסה, וכל שכן בדקה. ואמרי' בגמ' [נ"ב ע"ב] שר' יהודה לא בא אלא לפרש מילתיה דתנא קמא. הנץ, אשפרויר בעוף הדק, צפרים ויונים. דרוסת הגס איצטור. בעוף הגס אוזין ותרנגולין. זה הכלל וכו' בגמ' [נ"ד ע"א] מפרש לאיתויי שב שמעתתא, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ולקתה בכוליא אחת וסימנין שנדלדלו ברובן וכו' כדאיתא בגמ' [מ"ב ע"ב]. גמ' עובי בית הכוסות, שקורין דובלון. מצד אחד, שלא נקב המחט אלא הדופן האחת. משני צדדין, שנקב גם את השני. נמצא עליה קורט דם, מה שמפרשים דאמצד אחד קאי שאם תמצא קורט דם מאותו צד שאינו נראה מבחוץ הרי ידעי' שניקבו שניהם. וכמדומה לפי פירושם שאם נמצא שניקב משני צדדין אז אין אנו צריכין קורט דם, ורוצה לומר דמחמת קורט דם אין להבחין אלא שניקבה משני צדדין. ולא נהיר דאם איתא לא הוה ליה למימר בידוע שהוא קודם שחיטה אלא בידוע שניקבו שניהם. ועוד מאי קא פריך מאי שנא מכל נקבי דעלמא דהתם אנו רואין הנקב, הלכך נראה לפרש דאשני צדדין קאי דבענין אחר אינו טרפה אלא אם כן נמצא עליה קורט דם דמוכח דהוי קודם שחיטה. מיהו האמת הוא כך דאפילו היכא דניקב מצד אחד [ו]יש קורט דם דהויא טרפה, כדמוכח בגמ' [נ"א ע"א] מעובדא דר' במחט שנמצאת מצד אחד והפכה ר' ומצא עליה קורט דם וטרפה, דאמ' אם אין שם מכה דם זה [מנין]. מיהו בצד אחד כשרה אע"פ שיש קורט דם על המחט וידוע שקודם שחיטה הוא, דכי האי גונא משני צדדין הוי טרפה, מצד אחד כשרה כיון שאין קורט דם על עובי בית הכוסות עצמו מבחוץ.
<h2>דף מג.</h2>
וכבד סותמתה, שנקובה במקום דבוקה בכבד וחבור הכבד סותם את הנקב כשרה.
כיס שלו, קליפה הפנימית. זה שלא כנגד זה, כגון זה למעלה וזה למטה. ולא גמד, אינו כווץ, שאם היה פעמים מרויח ופעמים כווץ הוו מתרמו נקבים אהדדי.
<h2>דף מח:</h2>
[ומחט דאישתכח בחיתוכא דכבדא אי קופא לבר נקובי נקיב וטרפה ואי קופא לגו דרך סימפונא נקט ואתא וכו' ומאי שנא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות [שמצד א' כשרה ומשני צדדין טריפה] ופי' רש"י ולא אמרינן היכא דלא נקבה אלא אחת אי קופא לבר שנמצאת קופא שלה תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ נכנסה שנקבה את הוושט או כרס או דקין ובאה לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנסה לעובי בית הכוסות], ועברה כבר כולה הדופן החיצון ולא הספיקה קופא שלה לעבור את הדופן הפנימית דאי מבפנים באת ועכשיו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות הא אין דרך הקופא לינקב, ונימא טרפה אלא מדקתני כשרה ש"מ כל היכא דמצינן למימר סימפונא נקט ועל כגון הכא דיש לומר דרך הושט באת עד הלום ועכשיו היא מתחלת לנקוב ואפילו קופא לבר לא טרפינן לה.
<h2>דף מט.</h2>
אוכלין ומשקין דחקוה, ומתוך הדחק נכנסה קופא שלה בבשר הילכך אע"ג דקופא לבר הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשרה. בסמפונא רבה והוא הקנה הרחב שבאמצעית הכבד כשרה בין קופא לבר ובין קופא לגאו. קשייתא גרעינין של תמרה. סמפון דכבד נקט ואתאי ודרך הקנה נכנסה דאי דרך הושט נכנסה אינה ראויה לינקב כלום ולצאת משם ולחזור וליכנס כאן, ואע"ג דלא נפקא, שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה לפי שהסמפון דחוק. מירבל הוא דרבילא, על ידי נענוע הבהמה שנענעה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת. מירבל, לשון כברה שמנענעים אותה כמו אייתי ארבילא וקא מארביל באלו מציאות [ב"מ כ"ו ע"ב] מיבזע בזע כמחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהאי. ומחטא דאישתכח בליבא לא אשכחן בגמ' מידי ובעל הלכות ז"ל כתב דטרפה.
היכא דממשמש ידא דטבחא, כתב רש"י ז"ל אני שמעתי במצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת הריאה בצפרניו וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה [בחזקה] ואח"כ [נמצא] נקב בה. דהא תלינן בזאב, דאמרי' בפרק קמא [ט' ע"א] בא זאב ונטל את בני מעיים והחזירן כשהן נקובים אין אומ' שמא במקום נקב ניקב.
מורנא תולעת היוצא מן הריאה ונוקבה. קודם שחיטה פריש, מן הריאה ונקבה ונטרפה.
כהנים, שהקיבה נתנת להם מאת זובחי הזבח. [נהגו] בו היתר, לאכלו. כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, דבעי תותב קרום ונקלף קרום דק יש על החלב ונקלף הקרום מעליו. תותב, היא שמלתו מתרגמי' תותביה שהוא פרוש על הקרב זהו הוא חלב שאסרה תורה. אבל חלב שעל גבי קיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק על הקיבה.
<h2>דף מט:</h2>
וחלב חיה (ד)דכותיה בבהמה אסיר, כגון החלב המכסה את הקרב. אע"ג דשרי באכילה, דלא אסר רחמנא אלא כל חלב שור וכשב ועז, לא מהדק, אינו מחובר יפה בבשר הלכך אינו סותם. חיטי דכרכשא, חלב שעל חלחלת המוציאה ריעי שקורין טבהיא עשוי קרטין קרטין כעין חטין, ואם נקבה [ו]אותו חלב סותמה לא מהני וטרפה, ואותם קרטין עגולים הם כמין כובע. טרפשא דליבא, שומן הלב העשוי ככובע והלב נחבא בו, אינו סותם את ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו.
חלב טהור סותם, כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה, דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעליתא. טמא אינו סותם, כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמו, אינה סתימה לפי שאינו חבור אלא תותב. איכא חכימיא דמקשו, כי אזלא סירכא לשמנינותא דליבא או לשמנינותא דגרגרתא או לשמנינותא דחזה... הוא וחלב טהור סותם את הנקב. והא מילתא לית בה מששא שה[נקב] הוא בריאה תחת הסירכא והחלב הוא רחוק מן הריאה היאך יבא החלב ויסתום את הנקב, דכי אמרי' חלב טהור סותם את הנקב כשהחלב עומד על הנקב כגון אם ניקבה הקבה וחלב טהור עומד על גבה אבל מה ענין החלב אצל הנקב וכי הסירכא כמין שפופרת היא עשויה דנימא החלב סותם את פי הסירכא אלא ודאי הא מילתא לאו כלום הוא.
<h2>דף נ.</h2>
דאייתרא, חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת, ומבחוץ קרי ליה דאקשתא ומבפנים לעולם קרי דאייתרא. ובגמ' אמרי' דהאי דאייתרא מחלקת בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, דבני ארץ ישראל אכלי ליה ובני בבל לא אכלי ליה. וכיון דאמרי' בגמ' דר' עקיבא ור' ישמעאל משום אבותיו שרו בחלב שעל הקיבה וכמה גברי סמכי דאכלי ליה, לדידן שרי לן ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור אינהו דנהוג איסורא נהוג אבל היכא דלא נהוג שרי וכן דעת הרב אלפסי והרב רבנו משה ז"ל [מאכ"א פ"ז ה"ו]. מיהו הני מילי דאייתרא אבל דאקשתא כולי עלמא מודו דאסור כלישנא קמא ולחומרא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. והרב רבנו שלמה ז"ל כתב דלדידן תרויהו אסור דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן וכן כתב בעל הלכות. והרב ר' יהודה הנשיא ז"ל כתב האידנא נקיטינן מנהג בבל ואסור, ועוד שאין ברור לנו איזהו וכמה הוא.
משמש בהו, משמש בההוא ניקבה אחרינא ונהפך למראה אחר, ואידמו ואכשרה. מנא לך הא, שידעת חכמה זו לעשות. אמ' ליה, מעצמי הבינותי דאמינא כמה ידי משמשו בנקבים קמאי מקמי דליתו קמי דמר. כר' יוחנן, בכל מילי, ל"א ר' יוחנן חכים בטרפות דאמרי' פרק גיד הנשה [צ"ה ע"ב] דשדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי טריפתא.
מקיפין בריאה, היכא דליכא למתלי בטבחא. מדקה לדקה, בבהמה אחרת דוגמתה, ל"א מגסה לגסה מאומה לאומה ומדקה לדקה מאונא לאונא וזה נראה לרש"י ז"ל לפי שאין מקילין כל כך. מקיפין בקנה, אם נמצאת פסוקה ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה נפסק אי לאחר שחיטה נפסק. פוסק באותה חוליא, דהיינו באותה טבעת. מחוליא לחוליא, מחוליא גדולה לחוליא גדולה, מבר חוליא לבר חוליא מחוליא קטנה לחוליא קטנה, שכל הקנה חוליות חוליות הוא ובין כל חוליא וחוליא, חוליא אחת קטנה משניהם ודקה. ורש"י ז"ל פי' לענין שהיא קדורא כאיסר קאמ', וחוליא שלש טבעות וקודרין ע[ו]ד חוליא אחרת ומקיפין. בר חוליא, הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה. מחוליא לבר חוליא, ממקום עביה למקום קלישותא.
חלחולת, היא כרכשא. מעמידין אותה סותמות אותה, שהרי אדוקה בהם. מקום הדבק, שהיא דבוקה ביריכים, ברובו, אפילו נקדר וניטל דופנה עליון או תחתון ברובו כשרה, לפי שאין דרך לרעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שמקום דחוק הוא, השדרה מלמעלה ועצמות האליה שקורין אנקא מכאן ומכאן.
<h2>דף נ:</h2>
כדי תפיסה, אחיזת יד. בטרא ברי"ש ופי' ר"ח ז"ל ארבע אצבעות ורש"י ז"ל [פי'] אצבע. בתורא, אפילו בשור הגדול דיו בכך.
מפרעתא צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא המעים, והיינו דמפרש היכא דפרעי טבחי. בשר החופה את רוב הכרס, זהו קרום עב כשפותחין את הבהמה וחותכין את הבשר לאורך הבהמה והוא נראה, והאי דקרי ליה חופה את רוב הכרס ולא קרי ליה חופה את הכרס, מפני שמיעוט הכרס נחבא בתוך צלעות החזה ורובו מכוסה בבשר. כרס, פנצא לבדה בלא בית הכוסות והמסס, ואם נקרע רובו של בשר כנגד הכרס ואע"ג דכי משערת ליה ההוא קרע לגבי כולי' בשר הוי מיעוטא שהרי אותו בשר מחזיר כל המעין והולך עד היריכים, לא משערינן אלא במה שכנגד הכרס, ואי מקרע רובא דההוא טרפה. ואי ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה, והיינו דאמרי' לקמן רובא ולא הוי טפח זו היא ששנינו וכו'. ואי בכוליה קרום משערי' אין לך בהמה קטנה, שאין ברוב שלה יותר מטפח. כתב רש"י ז"ל כיון דלא אפסיקא הלכתא עבדי' לחומרא וטרפי' בכל הכרס בנקב כבני מערבא, ומיהו כל הנך טרפות אנן לא טרחי' למבדק בתריהו וכל כמה דלא משכחינן אזלינן בתר רובא כדנפקא לן בפרק קמא [י"א ע"א] מאליה תמימה ומקראי טובא, ובסירכא דריאה משום דשכיחן בדקינן בתריהו. והרב ר' זרחיה ז"ל פסק כרבה בר רב הונא בהלכות בדיקה. ונראה לי הכותב דטעמיה מדאמרי' בגמרא דכולהו שמעתתא כרבה בר רב הונא שיכן, ובנהרדעא נמי עבדי כותיה.
גדולה ממש, גדולה שבגדולות. כל שנקרע בה וכו', כל היכא דמקרעא או טפח או רובא טרפה. נקדרה כמין ארובה עגולה ורוחב הקדירה כסלע מטבע רחב הוא. שאם תמתח, אי הוי מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה. הרב בעל התוספות ז"ל פי' שאם תמתח כלומר אי בזעי' לההיא קדירה בחד דוכתא ומתחינן ליה הוי טפח, והיה מדקדק מכאן דרחבו של סלע שליש טפח, דהא כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש ברחבו טפח. אם כן כשימתח לא יהא טפח אלא אם כן יש ברחבו שליש טפח. תלת קשייתא גרעיני תמרה. בצפא, עם האוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלין אותה יכנסו שלשה בנקב בדוחק או בלא צפא ברוחא.
<h2>דף נא.</h2>
בידוע שלפני שחיטה. וטרפה. הוגלד, קרושטא. בידוע שהוא שלשה ימים קודם השחיטה, ואם לקחה טבח בתוך שלשה ימים קודם שחיטה הוי מקח טעות וצריך המוכר להחזיר לו מעותיו. לא הוגלד פי המכה, איכא לספוקי אי קודם מקח הוה אי לאחר מקח הוה, ועל הטבח שהיה מוציא מחברו, דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבו ליה חיותא, ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוה דמספיקא לא מפקי' ממונא מחזקתיה. ואמרי' בכתובות [ע"ו ע"ב] דאפילו לא יהיב טבח דמי והמוכר מוציא מן הטבח על הטבח להביא ראיה שכל [ש]נולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה.
וכי אמרי' דהוי מקח טעות הני מילי בטרפות דאתי בידי אדם כגון מחט ודדמי ליה, אבל בטרפות אחריני לית בהו מקח טעות. וכן כתב הרב רבנו אפרים ז"ל וזהו לשונו, והני מילי בטריפה דמחמת מחט וכיוצא בה אבל טריפה דגופה לא הוי מקח טעות דהא שכיחא ולוקח הוא דבעי לאתנויי וכיון דלא אתני לא הוי מקח טעות. ועוד כתב מדאקשי' הכא ומאי שנא מכל נקבי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף, שמעי' מינה דכל נקב דמספקא לן אע"ג דלא אשכחינן עליה קורט דם טרפה הוי.
התם ליכא מידי למסרך, כשנמצא הנקב בלא מחט שכשהדם יוצא מתקנח בלחלוחית הבשר והולך לפי שאין לו היכן לדבק, מיסרך הוה סריך הדם במחט.
למעלה בגג. למטה על הארץ. אפילו מעמידין אותה ואינה עומדת אין חוששין משום רסוק איברים, הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין שמא נתרסקו אבריה להשהותה מעת לעת כדין נפולה ורסוקת איברים דאמרי' במתני' [נ"ו ע"א] גבי עוף אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה, דאיכא למימר מדעתה קפצה, ובקופצת מאיליה לא חיישינן לריסוק איברים אלא אם כן ידעי' בודאי שנפלה שלא מדעת. ודוקא נמי דנפלה ממקום גבוה עשרה כדמסקינן בבבא קמא [נ' ע"ב] דאין אבנו פחות מעשרה, ואם הפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה יש רסוק והינו דאמרינן בזכרים המנגחין דאי נפיל לארעא חיישינן, והני ודאי לא גביהי עשרה, וכן נמי בבית המטבחים היה בו משום רסוק איברים אי לאו טעמא דנועץ צפרניו כדאמרי' לקמן [נ"א ע"ב]. וזה עיקר ואע"פ שיש לגאון דעת אחרת בזה דכת' בבבא קמא דיש חבט פחות מעשרה, וכבר השיב עליו תלמידו ר' אפרים ז"ל כמו שכתבתי שם. ובאמדה אפילו גבוה מאה אמות אין חוששין לריסוק איברים, מיהו בדיקה בעיא אם ניקבה הריאה או הדקין או אם נפסק החוט שלה אבל לרסוק אי[ברים] לא חיישינן זהו דעת רש"י וכל רבותינו ז"ל בכל מקום שצריך בדיקה בענין נפילה. אבל הרב רבנו משה זצ"ל [הלכ' שחיטה פ"ט הי"ז] פירש וכולל בבדיקה זו שצריך לבדוק אם נתרחק אבר מן האיברים שבפנים ונפסדת צורתו ואפילו אם נתרסק אבר מן האיברים שאם ניטל כולו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה, ויפה פי'. ואם תאמר הא אמדה נפשה, נהי דמהניא לה אמידתה לרסוק כל איבריה אבל לרסוק אחד מאיבריה איפשר שיתרסק ואפילו באמדה נפשה.
ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא, בגג והיתה ארובה בגג. חזא חושלא, שעורים קלופים. באיפומא כנגד פי ארובה למטה בבית. משום דאית ליה מידי למסרך, שלא קפצה דרך ארובה אלא בצידי הגג, ומסרכת עצמה בכותלים ומהניא לה סריכת הכותלים שמסרכת בידיה קצת. והא לית מידי למיסרך שהארובה אינה סמוכה לכותל. דאמדה נפשה, אם גבוה לה יותר מדאי אינה קופצת. דהוה שדרה כרעא בתרייתא, רגליה האחרונים היו נגררין אחריה. הלכתא כרב יימר ולא מזדקקי' למבדק חוט השדרה בשאר בהמות דשדרן כרעייהו.
זכרים, אילים. המנגחין זה את זה, אע"ג דדואגים וכואבים, אין חוששין דאמרי' צימרא בעלמא הוא דנקיט להו. דפתקי גנבי, פי' שמשליכין הבהמה מעל הגדר ולחוץ כמו שקל קלא פתק ביה. אמתניהו על מתניהם הם נופלים ואין נהפכין על גבן שיתפרקו חליותיהן. אהדרינהו, דרך למעלה מן הכותל ודאי חיישי' דלא אכפת להו כל היכי דנפלי. בית הרחם, עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם אין חוששין שמא נדחק ונתרסקו איבריו ואין צריך להשהותו מעת לעת ומותר לאכלו מיד והוא דקים ליה שכלו לו חדשיו. בית המטבחים, כשמפילין אותו לארץ לשוחטו. דנפל, מבית המטבחים. קל גניחותיה, כמו גונח מלבו. צפרניו נועץ, כשהוא שוחה ליפול כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה. הכה לה על ראשה, שכפף המטה. והלכה לה כלפי זנבה, והכה לה על מתניה וכן על זנבה והלכה לה כלפי ראשה שהכה במקל ארוך על אורך שדרתה וצוארה, ואפילו הכה כנגד כל השדרה, מקום שהמכה קשה לה, אין חוששין לריסוק וכל שכן אם הכה לה כלפי צלעות מראשה ועד זנבה. ואי שלים חוטרא אפלגא דגבה, שלא היה ארוך כנגד כל השדרה חישינן. קטרי, שיש במקל שיורי ענפים. אפסקיה, בהפסק כלומר לרוחב הגב. חיישינן, לחוט השדרה.
<h2>דף נא:</h2>
עמדה, אמתני' קאי שנפלה מן הגג ועמדה ולא הלכה אינה צריכה שהייה מעת לעת, אבל בדיקה בעיא בחוט השדרה ובשבירת רוב צלעות ובעקירת חוליא, ואפילו שהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה שכל עצמה של היתר עמידה אינו אלא בבדיקה, והיכא דלא עמדה בעינן תרתי בדיקה ושהיה מעת לעת ואפילו בדקנוה ונמצאת שלמה טרפה משום החבט שנתפרקו כל פרקיה וחוליותיה אלא אם כן שהתה מעת לעת, ואם הלכה אפילו בדיקה [לא] בעיא. ואמרי' בגמ' אמר רבי ירמיה בר אבא אמ' רב פשטה ידה לעמד אע"פ שלא עמדה עקרה רגלה להלך אע"פ שלא הלכה, ורב חסדא אמ' ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. והגאון ז"ל לא הביאן, ונראה מדבריו שהוא סובר דרב ירמיה פליג אדרב יהודה הלכך הלכתא כרב יהודה, ותלמודא דקא פסיק הלכתא אפלוגתיהו קאי. ולא מתחזי הכי מדאמרי' אמר רב ירמיה ולא אמרי' רב ירמיה אמר ש"מ דמפרש דברי רב יהודה הוא או מוסיף עליהם ואינו חולק כלל. ותלמודא דקא פסיק הלכתא אפלוגתיהו דרב יהודה ורב חייא בר אשי קאי הילכך הא דרב ירמיה הלכתא היא וכן כתב הרב ר' זרחיה ז"ל בהלכות בדיקה.
כנגד כל החלל, שמא נקרע רוב החיצונה או ניקבו הדקין או נשתברו רוב הצלעות או נעקרה (סלע) [צלע] וחוליא עמה.
עוף שנחבט, שנפל על כרחו על פני הנהר ואיכא למיחש לרסוק. כיון ששט מלא קומתו, הוה ליה כהליכה שאינה צריכה בדיקה. ואי מיא דקיימי, כגון אגמים. לית לן בה, דאפילו מלמעלה למטה שפיר דמי. איצא, עשב שגדל בנהר. וקדמיה איהו אפילו מלמעלה למטה ואפילו במיא דלא קיימי שרי דכיון דקדמיה איהו הוא דקא שייט. גלימא, פרוש על גבי יתדות באויר ומתוח שפיר ונפל עליו, חיישינן לרסוק ובעינן שהייה דכיון דמתוח הוא שפיר קשה הוא. עוף מיעף, אם כפול הטלית אפילו מתוח לא חיישינן, דאינה נמתחת יפה על גבי דבר קשה, כגון כרי של חטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן. דבר רך, כגון צמר והתבן והאפר.
<h2>דף נב.</h2>
דבקא, גלוד בלע"ז וטחין אותו בדף קטן והעוף שוכן עליו ומדבק בו ופורח עם הדף ונופל לארץ. בחד גפא, שלא נדבק אלא בגף האחד ופורח בשניה. במאי נייח, במה יהא יכול להקל ולישא את עצמו הילכך כשנפל נחבט בנפילה גמורה. אעיקבי דגפא במקצת הוא נושא את עצמו בעקבי הגפין והוא ראש הכנף מקום שחותכין הכנף מן האווז, בתרי גפי אסיר, אלא אם כן עמד והלך. כתוב בהלכות גדולות כל היכא דבעי בדיקה כגון נפולה ושבורה ודרוסה דמתכשרי בבדיקה הני מילי בדורות קמאי דהוו פקיעי למבדק אבל אנן לא פקיעינן ולא סמכינן אנפשין. והרב רש"י ז"ל כתב דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכת' [דברים י"ז] אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר כי היכי דנימטו שיבא מכשורא.
עשרים ושתים צלעות גדולות שיש להם מוח יש לה לבהמה י"א מכאן וי"א מכאן ורוב שלהן הוי י"ב. ומחציין כלפי שדרה, ולא כלפי חזה. נעקרו ברוב צד אחד, כיון שנעקרו שש מהם דהיינו רוב צד אחד טרפה אבל כשנשתברו לא מיטרפא אלא בי"ב דהינו רוב שני צדדין, וסוגיין כר' יוחנן, דאם נעקרו הצלעות בלא חוליא כלל לא מיטרפא אלא ברוב שני צדדין. ואם נעקרו צלע וחצי חוליא עמה, שהיא בוכנא באסיתא טרפה. אסיתא. חור שבחוליא שהצלע תלוי בו והינו חצי חוליא, ואם נעקרה חוליא אחת שלימה אע"פ שאין שם צלע כלל טרפה, וזהו מחלקתן של ב"ש וב"ה בכמה חסרון בשדרה לענין טרפה, וקימ' לן כבית הלל. ואתה מוצא חליות בלא צלעות בסוף הכסלים.
והגלגלת שנחבסה, ולא נפחתה כלל. רוב גובהה, מן העצם ולמעלה, רוב היקיפה גדול מרוב גובהה. בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, דבגמ' איבעי לן אי ברוב קרוע, וכל שכן ברוב נטול [או ברוב נטול] שניטל רובא אבל ברוב קרוע לא מיטרפא, ולא איפשט ולחומרא, מן הזאב ולמעלה, הוא דרוסה אבל מזאב ולמטה אין לארס חוזק להמית בהמה אלא בעוף או טלאים או גדיים. ובעופות, הדקין הנדרסין, מן הנץ ולמעלה, יש לו כח לדרוס עוף חברו ואפילו בדרב מיניה יש דריסה לנץ כדאמרי' לקמן. בגדיים וטלאים דקים שבדקה. נמיה, חיה היא ויש אומ' שהוא מרטרינא. ובבהמה גסה קימ' לן כר' יהודה, דאין לזאב דריסה בבהמה גסה. כתב רבנו אפרים ז"ל איכא מאן דאמר כיון דלא מילתא פסיקתא אמרי' אלא איבעית אימא למעוטי חתול הוא דאמרי', בכי הא מילתא לא שרי' דרוסת חתול ולא משוינן ליה לר' יהודה מפרש אלא נקיטי' לחומרא כפשטא דמתני', ודרוסת הזאב לא שנא בהמה גסה ולא שנא בהמה דקה וכפשטא דמימרא דרב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה דכל ואיבעית אימא ספיקא היא.
<h2>דף נג.</h2>
אפילו בדרב מיניה פי' רש"י ז"ל והוא שיהו עוף הדק. לבית חלל כקוץ בעלמא ועד שינקב הדקין, אבל ארס שלו אינו מזיק לגדיים וטלאים. והרב ר' משה ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ה ה"ו] כתב הנץ יש לו דריסה בגדיים וטלאים והוא שיקוב צפרנו לבית החלל. נראה מדברי הרב שארס הנץ מזיק ושורף בגדיים וטלאים היכא דנקיב לחלל אבל לא אלים זיהריה כל כך שיהא טרפה בהאדמת בשר כנגד בני מעים. וכן נראה מדברי הגאון ז"ל שכתב ודרוסת הנץ בגדיים וטלאים לבית חלל פסולה. והא דאמרי' לקמן בקוץ עד שתנקב לחלל לומר שנפסלת בנקיבת דקין אבל בהאדמת בשר לא מיפסלא והכא משתנקב לחלל פסולה אף בהאדמת בשר בלא נקב הדקין.
שועל איתמר דאית ליה דריסה וכו' ודוקא בגדיים וטלאים אבל לא בבהמה דקה דהא אמר רב יהודה לעיל [נ"ב ע"א] בבהמה מן הזאב ולמעלה ושועל ודאי אינו מן הזאב ולמעלה, ועובדא דמרחץ של בית היני בטלאים הוה דאי לאו הכי היכי דחי' בגמ' ההוא חתול הוה, והא אסיקנא בגמ' דאין לחתול דריסה אלא בגדיים וטלאים.
ביד, שהכהו בידו. רגל, אחרון. אבל שן לא דאין ארס החיה בשניה. שלא מדעת, דכיון שלא מדעת נפל כגון שנפל מן הגג על הבהמה ותקע צפרניו בגבה. לאחר מיתה, קס"ד שמת הארי ואחר כך נפל על הבהמה. דדריס מחיים, ולא הספיק לשלוף צפרניו ממנו עד שקטלוהו או שפסקו את ידיו, ומתה דקאמ' מיתת האבר שנחתך. דשקיל, כשחולץ מוציא צפרניו מגבה.
ונמצאת צפורן תלושה. ותחובה בגבו. חוששין לספק דרוסה, דאמרי' רוב שורים מתחככין ומיעוט אין מתחככין דכל מתחכך אין צפורן יושבת לו בגבו וזו הואיל ונמצאת צפורן בגבו חוששין שמא ארי דרסו, אע"ג דאיכא למימר בכותל נתחכך השור וצפורן זו בכותל היתה. אימר כלבא, והא אמרן אין דריסה לכלב דאין לו ארס.
על הארי ביניהו וישב שם. שלמא עבוד, עשה שלום עמהם כדרך כמה חיות שעושות תרבות עם בני אדם ובהמה ואין מזיקין. נח רוגזיה, בהכי ולא חיישי' לדריסה דאחריני. מקרקרן, גועות, ולשון צעקת ארי לחוד ולשון צעקת כל בהמה לחוד כמו בלשון הקדש נהם לארי וגעה לשור וערג לאיל וצהל לסוס וצפצוף לעופות וחרץ לכלב. אהדדי, כשהם נבעתין ממנו כך הוא נבעת מהם ואין לחוש. ממסמס, מלוכלך. אימר קניא, ואינה צריכה בדיקה כנגד כל החלל כדרוסה אלא בבדיקת הסימנין סגי. והלכתא חוששין לספק דרוסה.
<h2>דף נג:</h2>
ואמרי' בגמ' ההוא דספק דרוסה דאתא לקמיה דשמואל חנקינהו שמואל ושדנהו בנהרא, ופריך למה לי מחנקינהו ולישדינהו, פרחן וסלקן, ולישהינהו שנים עשר חדש, אתי בהו לידי תקלה, וליזבנינהו לגויים, אתי לזבוניהו לישראל כלומ' אתי גוי לזבוניהו לישראל. וכתב רש"י ז"ל דמשום הכי לא בדקן דאיידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשרו ולא מינכר. דרוסה שאמרו, כגון ספק דרוסת ארי או שראוהו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה לבדוק גבה וכריסה וצידיה כל שכנגד בני מעיה. ואם האדים בשר זהו ארס וטרפה שסופו לישרף עד שינקב בני מעיה, ואם לא האדים בשר שם אין צריך לבדוק במקום אחר שאין דרוסה אלא כנגד בני מעיים דלא מיטרפא במקום אחר.
נתמסמס הבשר, פי' רש"י ז"ל כגון דרוסה בירך שלא כנגד החלל ונרקב הבשר לאחר זמן רואין אותו כאלו אינו ואם יש בו טרפות בנטול כולו כגון צומת הגידין טרפה דהאי נמי כנטול דמי. גורדו, אם היה בא לרפותו גורדו ומשליכו. ורבנו אפרים ז"ל פי' האי נתמסמס הבשר לענין בשר החופה את רוב הכרס דקימא לן ברובו בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר אם נתמסמס רובו כאילו ניטל, דאי לענין דרוסה קאמר דהיכא דמשכחי' ליה לבשר כנגד בני מעיים דנתמסמס אע"פ שלא האדים כמי שאינו דמי לימא בידוע שדרוסה היא. הוה יתבה שפיר, שנמצאת [כ]שלימה. (הלחי) [מיתלחא], מתפרקת ונופלין ממנה חתיכות. מדרב הונא בריה דרב יהושע, דאמר כל שהרופא גורדו קרי המססה וכאלו אינו והויא לה ריאה שחסרה.
בקוץ עד שתינקב לחלל, אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהם, כך כתב רש"י ז"ל. בסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן, אבל משום האדמת בשר שכנגדו לא מיטרפא דרוב סימנין קשים הם ואין ארס שולט בהם אבל כי האדימו הם עצמן הרי נגלה ששלט בהם. בין בושט בין בקנה דרוסתו במשהו, אע"ג דקנה נקובתו בכאיסר מיטרף אם האדים כל שהוא, מאי טעמ' זיהרא מיקלא קלי ואזיל.
<h2>דף נד.</h2>
מורה רב מכפא דמוחא ועד אטמא, רב היה רגיל להורות שצריכה בדיקה מכף הגלגלת דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנין כך כתב רש"י ז"ל ולי הכותב נראה (מ)דלא מרבינן מדרב האדמת בשר כנגד סימנין דלעולם לא מיטרפא בהאדמת בשר שכנגד סימנין עד שיאדימו סימנין עצמן.
מתני'. ניקבה הגרגרת, בלא חסרון איסר כדמפרש. או שנסדקה, לארכה וכדאמרי' לעיל [מ"ה ע"א] אפילו אם לא נשתייר ממנה אלא משהו למעלה ומשהו למטה. נפחתה הגלגלת, העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום. זה לתוך זה, שסמוכין הם ודופן שניהם אדוקים זה לזה סביב ובאמצעיתן הם ניקבים זה לזה, ואם חזרו וניקבו במקום אדוקת דופנותיהן ואין הנקב נראה לחוץ אלא [זה] לתוך זה כשרה דהא להדדי נמי שפכי. ניטל לחי התחתון, מעל הבשר והסימנין מחוברין בבשר דליכא עיקור סימנין, האום שלה, שהולד מונח בה. וחרותה בידי שמים, מפרש לקמ' [נ"ה ע"ב] שצמקה ריאה שלה בידי שמים, כגון שנבעתה מקול רעם וברקים. חרותה, קשה כחריות של דקל ולקמן [שם] מפרש מנא ידעינן אי בידי שמים אי בידי אדם. הגלודה, שניטל עורה מחמת חולי או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום, ולקמן [נ"ה ע"ב] מפרש כמה ישאר מן העור ותהא (טרפה) [כשרה].
<h2>דף נד:</h2>
גמ'. בוקא דאטמא, ראש עצם הקולית התחוב בעצם האליה שקורין אנקא. דשף מדוכתיה, שקפץ ממקומו מחור עצם האליה שהוא תחוב בו. בוקא, כמו בוכנא עגול ראשו ותחוב בו בחור כעלי זה התחוב בתוך המכתשת. איעכול, נרקב. ניביה, גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד. ודוקא דאיעכול איעכולי דהיינו נרקב אבל אפסיק כשרה.
דינרא קורדינאה, אותו היו מכירין ומהרי אררט הם. יוחנא פתוראה, שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה. אין בעלי אומניות, העוסקין במלאכת אחרים והוא היה חנוני ומשתכר בשל אחרים למחצה וצריך להזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם כל העוברין לשאול מה צריכין, והכי תניא בתוספתא [ב"מ פ"ד] המושיב את אחרים בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שפוסק באומנתו.
כסלע כיותר מכסלע, היכא דשערי רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דגלגלת דתנן כמה חסרון בגלגלת שלא תטמא באהל ב"ש אומ' כמלא מקדח וב"ה אומ' כדי שינטל מן החי וימות ואמ' רב יהודה אמ' שמואל [מ"ב ע"ב] וכן לטרפות, ואמרי' בבכורות פרק על אלו מומין [ל"ז ע"ב] כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע, ואשמעינן רב נחמן הכא דכי שעור רבנן כסלע סלע מצומצם קא אמרי' דכי הוי מצומצם (הינו) [דינו] כיתר מכסלע וטרפה. כאיסר כיותר מכאיסר, גבי מתני' דתנן עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא דהא גבי אלו כשרות קיימא וקתני עד כמה כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהויא כאיסר הרי הוא כיתר מכאיסר וטרפה. אלמא קסבר הא דקתני מתני' עד כאיסר כשרה לאו עד ועד בכלל אלא עד ולא עד בכלל והכי קאמר עד כאיסר כשרה ולא עד בכלל אלא כאיסר טרפה (ועל) [דעל] כרחך עד דמתני' אכשרות קאי והכי קאמ' עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא וקתני עד כאיסר דאי אטרפות קאי לא שיך למתני עד אלא כמה תחסר ותהא טריפה כאיסר. וכן כל שיעורי חכמים חוץ מכגריס של כתמים אזלי' בהו לחומרא, אי עד ועד בכלל קולא הוא כגון הכא אימא עד ולא עד בכלל, אי עד ולא עד בכלל קולא הוא אמרי' עד ועד בכלל.
<h2>דף נה.</h2>
לקתה, כגון שיעשה בשרה כבשר המת ואם תאחז במקצת יתמסמס ויפול. בכוליא אחת, וכל שכן בשתיהן. למקום חרץ, שהגידים מעורין שם והוא אמצעית הכוליא, מוגלא כשר בריאה, כדאמרי' בפרקין [מ"ח ע"א] דקימא צמחי צמחי טינרי ופסו' בכוליא, כדאמרי' בריש פירקין [שם] מליא מוגלא טריפה מים זכין כשרה ואוקימנא בכוליא. מים זכים שהם כשרין הכא והכא, לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה, דלקותא הוא.
<h2>דף נה:</h2>
בסומכיה בעביו. ואי אשתייר. בעובי שלא יצא המחט לחוץ ויש הגנה כנגדו בעובי דינר זהב כשר.
אבל אסרוח טרפה, בין בריאה בין בכוליא, כך כתב הגאון ז"ל למעלה בפרקין ומשמע דסבירא ליה דמוגלא לא מסרחא ומוגלא הדרא ובריא ועכירי לא הדרא ובריא. ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא ומים זכין שהם כשרין כאן וכאן לא אמרן אלא בצילי.
כוליא שהקטינה, מאיליה, אע"פ שאם ניטלה הכוליא [כשרה] כשהקטינה טרפה דמחמת חולי הוא. יש מי שרוצה לומר מדקאמ' כוליא שהקטינה ולא קאמר כוליא שהיא קטנה איכא למשמע מינה דוקא כשהקטינה כלומר שאנו מכירין שגדולה היתה והקטינה כגון שקרומה כווץ ועומד אבל אם היתה קטנה מתחילה כגון שקרומה אינו כווץ כשרה.
היא האם, דמתני'. היא טרפחת, כדלקמן הורו (בטרפות) [בטרפחת] כר' [בזפק]. היא שלפוחית, דאמרן לעיל [מ"ח ע"א]. צמקה, יבשה, ושדים צומקין (ש)מתרגמין דדין יבישים. בידי אדם טרפה, דלא הדרא ובריא. וכן נמי אם צמקה מחמת שאגת אריה וקול שחל טרפה כדאמ' ר' שמעון בן אלעזר אף בידי כל הבריות ומוסיף הוא על תנא קמא ואינו חולק, מיהו הרב אלפסי לא הביאה נראה דסבירא ליה דפליגא אתנא קמא ולית הלכתא כותיה.
משיכלי חיורי, כלי חרס לבן. שחימי, שחורות ואינן מצטננות כל כך כלבנות ואית דמפרשי שחימי של נחשת.
אם נשתייר בו כסלע כשירה, שעל ידי אותו שיור מעלה ארוכה. ופריש ר' נהוראי ברוחב סלע על פני כל אורך השדרה, כלומר הא דאמרי' אם נשתייר בה כסלע על פני כל השדרה לאו דאריך וקטין דכי מצרפת לארכו ומשוי ליה עגול הוי כסלע אלא כרוחב סלע על פני כל אורך השדרה. על מקום טיבורו, בעי' כסלע. ראשי פרקים, בכל פרקי חליותיה ועצמות השוק והירך בעי' שיור כסלע. ועלתה בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא. כל העור כולו, כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל עורה לקדמותו, חוץ מעור בית הפרסות מן הארכובה ולמטה דלא הוי עור מפני שהוא רך, דתנן בהעור והרוטב [קכ"ב ע"א] אלו שעורותיהן כבשרן עור בית הפרסות אלמא לא עור הוא ור' יוחנן מוקים לההיא מתני' ביחידאה. פסק הרב אלפסי ז"ל כשמואל דמחמיר טפי והרב ר' משה ז"ל [הלכ' שחיטה פ"ט ה"ז] פסק כשמואל וכר' ינאי ורבה בר בר חנה.
<h2>דף נו.</h2>
מתני' אלו טרפות בעוף, אע"פ דכל טרפות דבהמה כנגדן בעוף הני אצטריכו ליה למיתנא, נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת וההוא אצטריך הואיל וחיותו של עוף לא נפיש דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו. הכתה חולדה על ראשה משום דקתני [מקום] שעושה אותה טריפה דהינו נקיבת הקרום דלא תימא תיטרף בנשבר [ה]עצם בלא נקיבת קרום כדאמרי' לקמן בעוף של מים. ניקבו הדקין, משום דקא בעי למיתנא סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא ניקבו דלא תימא עוף שחיותו מועט תיטרף ביציאה לחודה. הכתה חולדה על ראשה חיישינן לנקיבת קרום. הכתה, נשכתה בשניה דאלו ביד הא אמרן לעיל [נ"ג ע"א] יש דריסה לחולדה בעופות וכל כנגד החלל מיטרפא ביה. קרקבן, בינטרי בלע"ז. נחמרו, נכווצו מחמת האור ונהפכה מראיהן לשון חמרמרו מעי [איכה א'] ואית דגרסי ונחמדו בד' מן לחם חמודות שהוא כמו לחם חם. אם ירוקין, מפרש לקמן בלב וקורקבן שמשפטן להיות אדומין. דרסה, אדם ברגליו, או שטרפה בכותל, הכה בה בכותל. או שריצצתה בהמה, דאיכא למימר להנך תלתא משום ריסוק איברים ועדין מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ובדיקה בעיא כדאוקימנא בפירקין [נ"ד ע"ב].
גמ'. מכניס ידו לפיו של (ראש) [העוף] שנשכתה חולדה בראשו ודוחק אצבעו כלפי חיך העוף והמוח נדחק למעלה. בדיק בשמשא, נגד השמש מסתכל אם יראה שם נקב שהאור יפה לבדיקה. מייץ בגילא, מניח גילא חלול בנקב העצם ומוצץ ואם ניקב הקרום עולה המוח לתוך פיו. במיא, מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה כמות שהיא יורדת לחוט השדרה וממלא הקרום מים ואם יצא ממנה בידוע שניקב הקרום. ל"א מכניס בנקב העצם מים וחוזר ומוציאן ורואה אם נתלבנו בידוע שנתערב המוח בהם. כנגדן בעוף, במידי דאיתיה בעוף, המסס ובית הכוסות ליתנהו בעוף. קרומו רך, הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום. אווזי דידן, הואיל ותמיד הם במים.
<h2>דף נו:</h2>
שיעור ירוקתן, מחמת האור, אלב ואקורקבן קאי אבל בכבד הא אמרי' גבי הוריקה לא יהא אלא ניטלה ש"מ דכבד שהוריק שלא כנגד בני מעים כשרה.
הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו, ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעים וראשה אחד מלמעלה. כיון שהוריקה כנגד בני מעים אפילו משהו בידוע שנחמרו וכו', כלומר כיון דחזינן בהדיא שנפל לאור ודאי נחמרו בני מעיה וטרפה אבל אי לא ידעי' בודאי אי נפלה לאור אי לא, ואתו לקמן אדומין שהוריקו כשרה. אמ' רב אשי לקמן לא ניכול אלא בשלקא, היכא דנפלה לאור בפנינו אבל אי לא ידעינן בודאי שנפלה לאור לא הוה סליק אדעתיה דרב אשי למימר על כי האי גונא לא ניכול אלא בשלקא, ואית דגרסי בידוע שנפלה לאור ונחמרו וכו' כלומ' דאפילו לא חזי' בהדיא נפילתה לאור חיישינן שמא נפלה לאור ומשום הכי הוריקו, וזו היא גרסתו של הגאון אלפאסי ז"ל וכי אמר רב אשי לקמן לא ניכול וכו' בכל עוף קאמ' אע"ג דלא נפל לאור בפנינו.
ירוקין הוו, הדקין והם רגילין להיות ירוקין ואכשרה. לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקורקבן וכבד שהם תמיד אדומין לפיכך נפסלין אם הוריקו. אדומין הוו, הדקין והם רגילין להיות ירוקין וטרפה. אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו, כלומ' משנתנו באדומין מתחלתן כגון לב וקורקבן וכבד והאי עובדא ירוקין שהאדימו הוו, ואחד אדומין שהוריקו ואחד ירוקין שהאדימו טרפה הואיל ונשתנה מראיהן. ויש אומ' כיון דשבק תנא דמתני' ולא תנא טרפות זה דנפלה לאור עד גבי ואלו טרפות בעוף, נראה דכי אמרי' אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו טריפה הני מילי בעוף דכיון שאין לו עור שולט בו האור אבל בהמה דיש לה עור אפילו ידעי' בודאי שנפלה לאור והוריקו האדומין או האדימו הירוקין לא מיטרפא בהכי.
קוטרא עייל בהו, מעיקרא ועכשו הלך מחמת המים הרותחין, ויש ספרים שכתוב בהם אמ' רב שמואל אמ' רב מני אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, מאי טעמ' קוטרא בעלמא עייל בהו ואפשר ששתי גרסאות אלו עולות לטעם אחד, וזהו כללו של דבר אם על ידי שלק חוזר למראה כשר כשר אם חוזר למראה פסול פסול. איגלי בהתתיהו. חרפתן דודאי נחמרו. הילכך כיון דגמרין דזימנין דמגלי ריעותיהו כי שליק להו לא ליכול איניש עוף שנפל לאור אלא בשלקא. לא מחזקי', והיכא דלא מינכר ריעותא בהדיא לא מטרפינן אלא אם כן מתרמי דשליק ליה וחזי ריעותא. צריכה בדיקה, אע"פ ששהתה מעת לעת שמא נשברה השדרה ונפסק החוט.
מתני'. הזפק (גבי) כיס שהאוכל נקבץ שם. נשתברו רגליה מן הארכובה ולמטה או אפילו למעלה ולא יצא עצם לחוץ, אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה [ע"ו ע"א] דהוי טרפה. גפיה, עצמות הכנפים. נמרטו כנפיה, היינו נוצה גדולה שעל כל גופה פלומש בלעז. נוצה, היינו הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ובלע"ז מולשא. יש מי שתפס על הרב אלפסי ז"ל למה השמיט בענין ניטל הזפק וניטלה הנוצה שלא פסק כדברי מי. ותמהני עליו שהרי הדבר ידוע שכל שלא נפסקה הלכה בדברי יחיד ורבים הלכה כרבים, והכא נמי מיפלג פליגי רבנן עילויהו ויחידאי אינון ואין ספק בדברי הרב ז"ל שאין הלכה לא כר' בזפק ולא כר' יהודה בנוצה ולפיכך כתבן סתם ודיו בכך.
[גמ'] נידון כושט, בנקב משהו. כל שנמתח עמו, ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הושט להיות מצר והולך עמו עם הושט. נמתח, נמשך דהיינו מן המצר ולמעלה כדאמרי' [מ"ה ע"א] גבי מוח כל מה שבקערה נידון כמוח התחיל לימשך נידון [כחוט השדרה] אלמא מקום [המ]צר קרי משיכה. היפך בהם כשהכניסן לתוכה היפך בהם עליונן לתחתונן או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה. כונניות, לשון [כי תשא ל"א] ואת כנו שברא להם בסיס לישב עליהם ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתישבין. מעייניה, מעיו. ושחטיה קמיה, כדי שיתאנח ונמשך מעיו אליו. לבריה, של זה הנופל. באחוזת עינים, ולא נגע בו ולא הזיקו אלא נדמה לאביו כאילו שחוט, ולפי שלא היה רוצה ליגע במעים שלא יהפך בהם. צנא, סל. אינקורי, עופות שנשתברו רגליהן בארכובה [למטה] או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ. בצומת הגידין, שיהו ששה עשר חוטין קימין כדאמ' פרק בהמה המקשה והם בשפולו של עצם השוק סמוך ל[א]רכובה. [שמוטת ירך] פירש"י ז"ל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ואיעכו' ניביה. ואיכא למידק דהא אמרי' בגמ' [נ"ד ע"א] דאלו כשרות בבהמה דר' יוחנן לית ליה הא דרב מתנא והכא אמ' ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה. ואם תאמר הא דרב מתנא מיירי בדלא איעכול ניביה והאי שמוטת ירך בדאיעכול ניביה, מכל מקום איכא למידק אמאי לא [הזכירו] הא דרב מתנא בשמעתא זו הכא. ורבנו ש"צ פי' דשמוטת ירך לאו היינו בוקא דאטמא, דבוקא דאטמא הוא ראש (ה)עצם הקולית התחוב בעצם האליה והתם בעינן דאיעכול ניבי, ושמוטת ירך בראשו השני הסמוך לעצם האמצעי שנקרא ירך והתם שמוטה טריפה ואע"ג דלא איעכול ניבי, וזהו שדמו בגמ' צומת הגידין לשמוטה מפני שבאותו עצם עצמו הגידין וסבור כשנשמט ראש העצם (ו)הוא וגידיו נשמטו, אבל אם רוצה לומר שמוטת ירך בוקא דאטמא מה ענין צומת הגידין לכאן.
<h2>דף נז.</h2>
שמוטת יד בבהמה כשרה, וכן שבורת יד אפילו בעצם העליון הסמוך לגוף. שמוטת גף, פרק עליון המחובר בגבה. חיישינן שמא ניקבה הריאה, לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכשישמט הגף מתנקבת הריאה עם הגף. תיבדק, הריאה מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא ממנה טרפה ואם לאו כשרה.
<h2>דף נז:</h2>
סימן לספק טריפה שנים עשר חדש, אם חייתה בידוע שלא נטרפה ואין צריך לבדוק, כגון ספק נפולה או דרוסה או שמא ניקב הקרום מחמת שראינוה שלקתה, ומשום הכי בעי י"ב חדש דיש מכה שהיא נעכרת מתוך חום ומת ויש מכה שקשה לה הצנה הלכך בעי' ימות החמה וימות הצנה.
<h2>דף נח.</h2>
אם ילדה בתוך שנים עשר חדש, דטרפה אינה יולדת. דשיחלא קמא, בלע"ז כושטא, אותם שהם במעיה בשעה שלקתה. משהינן לה, אי הדרה טענה ודאי לא טריפה היא ושרו קמאי, ואי לא אסירן דכיון דאגידן בגופה הרי היא כאחד מאיבריה ואסורה באכילה הכי אסיקנא בגמ'. וכך כתב בעל הלכות גדולות [הלכ' ביצים סי' ס"ג], תרנגולתא טריפה דהוה טעינא שיחלא ורמיתיה לבתר דאיטריף אסיר ואע"ג דולד בהמה כי האי גונא שרי דעובר לאו ירך אמו הוא אבל ביצים כיון דמעורין בגופן כי גופה דמיאן. ואי קשיא לך הא אמרי' בבא קמא תרנגלת שהזיקה אינו גובה מביצתה מאי טעמא פירשא בעלמא [הוא] והכא אמרי' דכגופה דמיא. ויש לומר דהתם מיירי שנולדה מיד וכשהזיקה היתה נגמרה ועומדת לצאת, מיהו בטרפות לא פלוג רבנן מפני שגדלה באיסור, כדתנן במסכת עדיות [פ"ה מ"א] ביצת נבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי, בית הלל אוסרים [ו]מודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור. מיהו איכא למידק ביצת נבלה שכיוצא בה נמכרת בשוק אמאי אסורה הא לא גדלה באיסור ויש מפרשים דגזור בה אטו ביצת טרפה.
כל בריה שאין לה עצם אינו מתקיים כל שנים עשר חדש, ונפקא מינה כדמפרש רב פפא. אינו מתקיים, לא חי ולא מת שאם מת היום מיד נימוק וכלה מאיליו, הילכך אי חזי' שרץ לאחר שנים עשר חדש בתוך הפרי בין חי בין מת בידוע שלא השריץ על הארץ ואי לא פריש שרי, דיקא נמי דאמ' אין מתקיים ולא אמ' אינו חי. קישות שהתליעה באביה, בעודה מחוברת. אסורה התולעת באכילה כיון דמהלכת בתוך הקשות והקשות מחוברת לקרקע שרץ על הארץ קרינא ביה אבל התליעה בתלוש לא שרץ הוא עד דנפיק מיניה ומהלך על גבי קרקע כדמפרש בשילהי פרקין [ס"ז ע"ב].
<h2>דף נח:</h2>
וש"מ, מדרב הונא. הני תמרא דכדא, שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר תריסר ירחי שתא שריין, דאי במחובר התליעה לא הוה קאי עד השתא לא חי ולא מת. והא דאמרי' תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין אבל בתוך שנים עשר חדש אסירן, דוקא בשהתליעו ודאי אבל לא התליעו ודאי אין לחוש אפילו בתוך שנים עשר חדש דאם כן אפילו בתר תריסר ירחי שתא ניחוש דלמא פריש והדר חזר לחורו אלא אחזוקי איסורא לא מחזקי', מיהו במינין דשכיחי בהו תולעים יש לנו לחוש מדאמ' רב הונא לקמן [ס"ז ע"א] לא לישפי איניש שיכרא בציבתא באורתא וכו' כך נראה ונכון וכן דעת הרב ר' משה ז"ל [הלכ' מאכ"א פ"ב הט"ו].
תנן התם, בבכורות [מ' ע"א] לענין מומין. לא שנו, דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרו. אלא שחסר ויתר ביד, שחסור זה של שלש או יתור זה של חמש ביד, שאין לו אלא יד אחת או שיש לו שלש ידים. כנטול דמי, הותיר אחת כחסר אחד והוי כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה. סניא דיבי, בודיל. גובתא, כמו קנה בשר דהוה מעבר מבי כסי להובלילא, ל"א המסס. לאכשורה, כדאכשרנא בגובתא דבי כסי להובלילא. בחדא מחיתא מחתינהו וכי באריגה אחת ארגתם לכולם לשון עובד מחי [שמות ל"ט]. דתקון דבור קרו ליה אינשי אריגה שמסדר את דבריו. היכא דאתמר, דברייתא הכי אית להו איתמר, והיכא דלא אתמר לא אתמר, ויתר הוא וכאלו ניטל אחד מן המעים כנגדו הוא דכל יתר כנטול דמי. וכן הלכה וליכא מאן דפליג, ואע"ג דאמרן [מ"ז ע"א] באוני דריאה דלית הלכתא כרבא ביתרת הא אוקימ' והוא דקימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחא בהכי אבל ביני ביני טרפה אלמא כנטול דמי.
שיוצאין מן הבהמה כאחת, דאית לה תרתי הדורי דכנתא ושניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעיתא. וכנגדן בעוף כשרה, דעוף זימנין דהוי הכי ואע"ג דלא משתכח לן הכי קים להו. והוא דהדרי וערבי וכו', כלומ' פרוש דכלין עד [כ]אצבע הוא שחוזרין ומתחברין למטה סמוך לנקב הרעי בתוך רוחב אצבע כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחד.
מתני' אחוזת הדם, שאחזתה דם וחלתה. והמעושנת, שנכנס עשן בגופה. והמצוננת, חולי מחמת צנה. הרדופני, סם המות לבהמה. מים הרעים, מים מגולין. אכלה סם המות, שהוא סם המות לאדם. [גמ'] קורט של חלתית, חד הוא ונוקב בני מעים, חלתית לזרה. תיעא, תורא בלעז ועשב מר הוא מאד וכל אלו קשין לה. כלב שוטה, דאמרי' במסכת יומא רוח רעה שורה עליו וכשנושך אדם שורה עליו והורגתו. קשיא חלתית דהכא אחלתית דשמואל וקשיא סם המות דהכא אסם המות דמתני'. בסם המות דבהמה, ובתרי גוני סם המות דבהמה מיירי תנא דבריתא.
<h2>דף נט.</h2>
צומת הגידין, בשוק היא סמוך לרכובה ברגלים האחרונים. באומצא, אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על גחלים. לנקורי שמא נשכה נחש [שם] ואסורה משום סכנת נפשות. דאיהו בדיק אנפשיה, מאליו הוא נבדק. תלחי, (מ)[נ]תפרק ונפל חתיכות. לא יאונה לצדיק, שנזדמנתי לך ומנעתיך מלאכול.
מתני'. סימני בהמה וחיה נאמרו בתורה, כדכתיב זאת החיה וגו' [שמיני י"א] מפרסת פרסה ומעלת גרה. סימני העוף לא נאמרו, פירושן ממש בתורה אלא מדמנה תורין בטהרה והני איתנהו בהו ומנה נשר בטומאה ובארבע סימנין הללו הן חלוקין ש"מ הן הן סימני טהרה. כך פרשו הראשונים ז"ל, כל עוף טהור אינו דורס וכל הדורס טמא. ובפי' דורס נחלקו, רש"י ז"ל פי' מה היא הדריסה כל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ושלא ינטל כולו אצל פיו זו היא הדריסה. ור' יעקב ז"ל פי' דורס ואוכל דקתני הינו דדורס ואוכל עוף כיוצא בו או גדול ממנו או פחות ממנו חי כדאמרי' גבי ארי שדורס ואוכל ואינו הורגו תחלה. וראיות הרבה יש דאורחיה דארי למדרס ולא למיטרף, כדאמרי' בסוף ארבעה אבות נזיקין [ב"ק ט"ז ע"ב] אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב, דרס ואכל פטור דאורחיה למדרס ולמיכל, ובמסקנא פריך למימר דלטרוף לאו אורחיה הוא והכתיב אריה טרף בדי גורותיו וכולה כדאיתה התם. הרי אנו רואים דאורחיה דארי למדרס ולמיכל כשהוא חי, אבל אכילת זבובים ושקצים ורמשים חיים לא חשבי' להו בהדי דורס ואוכל. והפירוש הנכון דורס שאוחז העוף והורגו בדריסה כגון שמכהו בצפרניו כגון שעושין הפלקון והאצטור, והא דבעי בגמ' לעיל [נ"ג ע"א] שאר עופות טמאים יש להם דריסה או אין להם דריסה, לגבי זיהרא הוא דבעי אם יש להם זיהרא אי לא אבל כולן אוחזין עופות אחרים והורגין אותם בצפרניהם בנקיבתן עד החלל בין בדזוטרי מיניהו בין בדרברבי מיניהו.
וכל שיש לו אצבע יתירה, פי' רש"י ז"ל אאינו דורס קאי והוא הדין דבשני סימנין מהם ואינו דורס כשר כדבעינן למימר לקמן ולא תנא כולהו אלא כדי לאשמועינן הי נינהו סימנין של טהרה שהן חלוקין בהן. ורבנו תם ז"ל פי' דכללות אלו השנויין במשנתנו כללות גדולים וחזקים ושרירים וקיימים הן אף למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן, ולא אמרי בכי הא אין למדין מן הכללות שהרי לסימנין נאמרו ואם אינן כללות הראויין ללמוד מהם אינן סימנין, וכיון שנאמרו לסימנין אנו למדין מהם כי כל עוף הדורס טמא שאין שום עוף טהור דורס וכל שדורס בידוע שהוא טמא ולוקין עליו כדמפרש ר"ש ב"ג בבריתא, וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור כלומ' אין אתה צריך לחזר אם הוא דורס כי בידוע שאינו דורס ואין לחוש לו לפי שכל ארבע סימני טהרה יש לו.
אצבע יתירה, זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות. וקרקבן נקלף, דוקא ביד אבל אי לא מקליף אלא בסכינא מספקא להו לרבנן [ס"ב ע"א] אי הויא ספיקא אי לא ומספקא לא אכלי' ליה. החולק את רגליו, מפרש לקמן [ס"ה ע"א] שכשמעמידו על החוט או על המקל נותן שתי אצבעות מכאן ושתי אצבעות מכאן, ודאי טמא הוא בידוע שהוא דורס, וזה המנהג הוא נהוג ברוב עופות הטמאין ולא בכולם שאם היה בכולם היה לו להשמיענו כח דהתירא ולומר כל עוף שאינו חולק הרגלים טהור [הוא] אלא ודאי יש מהם שאינם חולקין את רגליהם, אבל דבר ברור הוא לר' אלעזר שאין עוף טהור חולק את רגליו, ולפיכך אמר כל ואמ' טמא ולא אמר ספיקן טמא אלא בידוע שהוא טמא כלומ' שדורס.
מתני' ובחגבים, זהו סימן טהרתן כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים ויש לו קרסולין הן שני רגלים (האחרונים) [ארוכים] לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפץ מתעצם בהם וקופץ. וכנפיו חופין את רובו ושמו חגב, וכל האמורין בפרשה שמן חגב ובהכי סלקא שמעתא שכל שיש לו ד' סימנין אלו ושמו חגב טהור אע"פ שיש לו ראש ארוך ויש לו זנב. הפורח בהן, שט בהם על פני המים. הקבועין בו, יותר מן הסנפירין שאין נפרדין מאיליהם אלא בידים אבל הסנפירין הוא יכול לקשקשן.
גרסי' באלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב], אמר (אבא) [אביי] אכל פוטיתא וכו', פי' פוטיתא דג טמא והוא לוקה ארבע דכת' [ויקרא י"א] בדגים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו, וכת' גבי שרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו (את נפשותיכם) בהם, בפסוק זה תרי לאוין א' אל תשקצו ב' אל תטמאו בהם, וכת' השרץ השורץ סתם לא שנא דים ולא שנא דיבשה, הרי תלתא דויקרא בסוף ויהי ביום השמיני, ובמשנה תורה בפרשת ראה אנכי [דברים י"ד] וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. אכל נמלה לוקה חמש, וכולהו בפרשה אחרונה דויהי ביום השמיני ואלו הן לא תאכל ולא תאכלום אל תשקצו ולא תטמאו ולא תטמאו. צרעה, היא דבורה כדאמרי' בפרק אחרון דמכשירין דבש צרע' טהור ומותר באכילה. לוקה שש, הני חמשה לאוין דנמלה ואידך דכת' במשנה תורה [דברים י"ד] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו, כן הוא הפי' הנכון ונמצא מעורבב במקצת הלכות הרב ז"ל.
גמ'. בודק בפיה, שכל בהמה שאין לה שנים וניבים למעלה בידוע שמעלה גרה הוא ואין אנו צריכין להמתין עד שנראה אם מעלת גרה היא. ובלבד שיכיר, שלא יהא ב[ן] גמל דבן גמל נמי אין לו שנים וניבים וטמא, ובגמל ליכא לספוקה שאע"פ שאין לו שנים למעלה יש לו ניבים, שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל וחבריו האמורין בפרשה. פרט בו, הוא ללמדך שאין לחוש למעלה גרה אחר דכל שאר מעלה גרה טהורים. גמום, חתוך ולשון משנה הוא [צ"ב ע"ב] כמו גוממו עם השופי ואי אפשר לבדקה אם היא מעלת גרה. אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה, שכיון שהיא מפרסת פרסה בידוע שהיא מעלת גרה והוא שיכיר חזיר שהוא מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. בודק בבשרה, לקמן מפרש היכא. בכנפי העוקץ, תחת עצם האליה שקורין אנקא, יש בשר כשפורעין אותה נקרע שתי ויש נקרע ערב.
<h2>דף נט:</h2>
אלו הן סימני חיה, שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים. וקשיא לן והרי כל בהמה כשרה יש לה טלפים. ושמעתי בה פי' אחד מפי צרפתי דהכי קאמר אי זו היא חיה שכשרה וחלבה מותר כל שיש לה קרנים ועדין יש לספוקה בחיה הטמאה לפיכך אם יש לה טלפים כשרה היא כדאמרן לעיל כל בהמה שפרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה והכא ליכא לספוקי בחזיר [דהרי] אין לו קרנים והוא הדין דהוה מצי למתנא אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לו קרנים ומעלת גרה אלא חדא מיניהו נקט. שיש לה קרנים לקמן מפרש. טלפים, צפרני הפרסות, כרוכות, גלדי גלדי קליפה על קליפה כעין קרני השור. חדוקות מלאות פגימות וחריצים, והרי עז דחדוקות, דקס"ד הדר ביה מכרוכות ואוקי סימנין אחדוקות, וכרוכות לא בעי'. מפוצלות, פורקיידש בלעז שהקרן האחת נחלק לשתי קרטת. והרי צבי דאין מפוצלות, לא ידעי[נא] מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הם. ונראה בעיני לאותו שאנו קורין צבי לא היו קורין הם צבי אלא אותם הנקראין אשטנבק וקרנים שלהם אינן מפוצלות. הדורות, עגולות ולא כשל עז שהן רחבות כך שמעתי. ולי נראה דכרוכות היינו עגולות כדאמרן בבא קמא [נ' ע"ב] גבי שיחין ומערות, ובבכורות [מ' ע"ב] גבי פיו דומה לשל חזיר, והכא גרסי' חדודות כעין קרני איל וצבי שחדין למעלה.
הילכך, כיון דאיכא בחיה גופה מפוצלות ואיכא חיה דלא מפוצלות אבל בבהמה ליכא לעולם מפוצלות. כל היכא דמפצלי, אין לחזר אחר סימן אחר שאין פצול בקרני בהמה. לא מפצלי בעי' חדוקות הדורות וכרוכות, דנפוק מספיקא דכולהו. חדוקות לאפוקי מספיקא דשור, הדורות לאפוקי מעז שהם רחבות, כרוכות לאפוקי מספקא דעז דאע"ג דשל עז אינן הדורות יש עיזא כרבוז ששמה עז וקרניו הדורות וחדוקות ומספקא לן אי מינא דעז הוא. דמבלע חדקיהו, חריציהן תכופין וסמוכין [ומובלעין זה בזה. והיינו ספיקא דעיזא כרבוז, שקרניו חדורות וחרוקות] ומספקא לן כיון דחרוקות וחדורות חיה היא או דלמא כיון ששמו עז מין בהמה הוא כפרש"י ז"ל. וקשיא לן לפירושו אמאי בעינן תלתא תסגי בכרוכות וחדוקות, חדוקות לאפוקי משור כרוכות לאפוקי מספקא דעז ואפילו מעיזא כרבוז שגם הם אינם כרוכות ויש מי שאומ' האי מבעי שלשה סימנין שמא יש מינין אחרים שהם כרוכות וחדוקות או הדורות וחרוקות כדאשכחן בשור דאית ליה תרתי כרוכות והדורות. דבי עילאי, שם יער.
<h2>דף סב.</h2>
פיס' סימני העוף וכו', ראיתי להקדים ולפרש בתחלה כללא דשמעתא מאי דסלקא מינה אליבא דהלכתא. כ"ד עופות טמאים הם כ"א מפורשין במשנה תורה ואמרי' בגמ' [ס"ג ע"א] דאיה וראה אחת היא הילכך אינן אלא עשרים, למינה (ו)למינהו למינו למינה ארבע פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם אלא האמורין כאן כדתניא גלוי וידוע לפני הקב"ה שאין עוף טמא בעולם אלא אלו לפיכך מנה הכתוב הטמאין. [פירוש] לפי' רש"י ז"ל דסימני טהרה הן אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף ואינו דורס. נשר לית ליה שום סימן טהרה ופרס דורס ואית ליה חד סימן טהרה אצבע יתירה בדמיון ועזניה אית ליה ג' סימני טומאה ואינו דורס, עורב יש לו אצבע יתירה וזפק ודורס, ושאר עופות טמאים דאינון עשרים יש להם אצבע יתירה וזפק וקרקבנן נקלף ודורסין. אמ' רב נחמן היה בקי בהן, בפרס ועזניה ויודע מי קרוי פרס ועזניה. עוף הבא בסימן אחד טהור, אם יודע [שאין דומה להן ואין שמו פרס ועזניה, ואם אינו יודע בסימן] אחד טמא שמא פרס ועזניה הוא. ובדין הוא [דלימא טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה אלא] פרס ועזניה כיון דלא שכיחי בישוב לא פקיעי בהו אינשי. בשני סימני טהרה מן השלשה, וחד סימן של טומאה טהור והוא שיכיר עורב וסימניו דאי לא דריס נפק ליה מספק פרס ועזניה ומספק כל שאר עופות טמאין. ואם תאמר שמא דריס ויש לו שני סימני טומאה ושני סימני טהרה, לא אשכחן כי האי גוונא כי אם בעורב והרי הוא מכיר עורב וכל מינו. אמר רבא הלכתא עוף הבא בסימן אחד של טהרה מן השלשה ויש לו שני סימני טומאה טהור והני מילי דלא דריס כלומ' כל כמה דלא ראינן ליה דדריס והשתא ליכא חששא שמא דריס והיינו פרס, פרס ועזניה לא שכיחי בישוב. מיהו אי חזי' ליה דדריס טמא [דע"כ] מיתא אתא לישוב, ופרס הוא. וכן נמי אם יש בו שלשה סימני טומאה וידוע בודאי שאינו דורס טהור שאין לחוש אלא לעזניה ועזניה אינו מצוי. ורבנו תם ז"ל חולק על פי' משנתנו שפי' רש"י ז"ל, ואמר דהכי קתני, כל עוף הדורס לעולם טמא, ויש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וטהור, ולפי זה פי' שעשרים העופות שיש להם שלשה סימנין אחד מהם הוא שאינו דורס שאלמלא כן היו טהורין שכל שיש בהם שלשה השנויין במשנתנו בידוע שהרביעי בהם וטהור הוא. ועורב לדעת הרב ז"ל אינו דורס, והינו דאמרי' עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס כלומ' שאותו סימן הוא שאינו דורס ורואין ומכירין בו שאין בו אלא סימן (אחד) [זה] של טהרה בלבד והשלשה הניכרין של טומאה הם, אבל בסימן אחד אין מתירין אותו חוששין שמא אינו דורס ומין עורב הוא ואם דורס על כל פנים טמא ופרס ועזניה הוא [דאתי להו] לישוב ובשני סימנין שאחד מהם (נמי נמי) אינו דורס [נמי] טהור ובלבד שיכיר עורב וכל מינו אבל בשני סימנין אחרים אין להתיר שאם ראינוהו שדרס ודאי טמא ואם אינו דורס יש לחוש לעשרים עופות זהו תורף פרושו של הרב ז"ל. ואל ישבש עליך דעתך מה שכתוב בספר הישר שלו אוצטור ופלקון מין עורב הם והן דורסין ש[ה]רב סובר שמיני [עורב] עופות חלוקין הם בסימניהם שיש במינו שאינו דורס ויש במינו שדורס ונקרא מינו מפני שיש לו שני סימני טהרה אע"פ שאין סימניו כסימני העורב. ואל תתמה שהרי הזרזיר פי' רש"י ז"ל שהוא אסטורביל והוא מין עורב כדאמרי' בגמ' להביא את הזרזיר והיו אוכלין אותו מפני שיש לו זפק, ופירש כלשון הזה ואין זה מאותן שני סימנין שבעורב ומכל מקום אין לו אלא שנים, ומפירושו זה אתה למד שהזרזיר שהוא מין עורב אינו שוה בסימנין עצמן אלא שלזה שנים ולזה שנים ואף אנו נאמר כן. [והוי] יודע שהכל סומכין על דברי אמימר דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב, ולאו דוקא באתריה אלא מילתא פסיקא היא בכל מקומות של ישוב, והא דאמ' איהו בגמ' הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה, כגון שהוחזקו שם ודאי, אי נמי כגון יושבין במדברות. שמעי' השתא דהיכא דאיכא ארבעה סימני טהרה שלשה בגופו ואינו דורס טהור ואין צריך מסורת בין לפירושנו בין לפי' רבנו תם ז"ל, והיכא דאית ביה סימן אחד של טהרה ושני סימני טומאה ואינו יודע שדורס טהור, ועל פי דברי רבנו תם ז"ל גם הוא אסור שיש לחוש בו לעורב. וכן מי שיש לו אצבע יתירה וקורקבן [נקלף] ואינו דורס או זפק וקורקבן ואינו דורס [מן המחלקת הזה שלפי הפירוש הראשון] טהור הוא ואין לחוש לו, והיכא נמי דאיכא אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואין ידוע שדורס אסור שיש לחוש לעשרים עופות שדורסין ויש להם שלשה סימני טהרה, ולדברי רבנו תם ז"ל טהור כדפרשית. ושמנה ספיקות דאמרי' בגמ' [ס"ב ע"ב] שהיה קורקבנן נקלף בסכין לא היה בהם אלא סימן זה בלבד כדברי בעל הלכות ז"ל, ולדברי רבינו תם ז"ל היו בהן שני סימנין האחרים שהם אצבע יתירה וזפק ושמא אינו דורס. ושמעתי שהגאונים אומ' שלא התיר אמימר עוף הבא בסימן אחד אלא בקורקבנו נקלף בלבד. וכן כתב רב' חננאל ז"ל קבלה בשם רבותינו, ומסתייעא הדין סברא מסוגיא דשמעתא [במה שאמרו] טמאין אין קורקבנן נקלף. ולפי זה נמי כל עוף הדורס טמא ועשרים העופות יש להם אצבע יתירה וזפק ואינן דורסין, ועורב יש לו אצבע יתירה ואינו דורס. ונראה כן מדאמרו ליה לר' אליעזר והלא אנשי כפר תמרתא היו אוכלין אותה מפני שיש להם זפק אי נמי קורקבן נקלף ש"מ שאין כן בעורב. ופרס ועזניה אית בכל חד וחד, חד סימן טהרה וחד מיניהו סימן טהרה שלו קורקבנו נקלף, ומימרא דאמימר הכי מתפרשא עוף הבא בסימן [אחד] טהור ודוקא בקורקבנו נקלף והוא דלא דריס כלו' דלא חזי' ליה דדריס אבל בסימן (אחד) [אחר] לא דאי דריס טמא ואי לא דריס שמא מין עורב הוא. כתב הרב ר' זרחיה ז"ל קבלנו במסורת מאבותינו [ו]מזקנינו כי כל עוף שחרטומו רחב או שיש לו כף שקורין פוטא כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו כי בידוע שאינו דורס.
<h2>דף סג:</h2>
מנה הכתוב בטהורה, איל וצבי וגו' מפני דרך קצרה ואין לך עוד טהורה ובעופות אין לך עוד טמא. עוף טהור נאכל במסורת, פי' בין הבא בסימן אחד ובין הבא בשני סימנין או בשלושה והוא שאינו דורס, שכל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שאינן מכ"ד המנויין בכתוב טהור הוא, אבל ראינוהו שדרס לעולם טמא. [במסורת] אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו והוא שיהיה הדבר פשוט באותו מקום שהוא עוף טהור. התיר לי רבי, שבקי בהם אותו הרב. רבו צייד, דאי רבו חכם היכי הוה ידע להו. בכל מקום, אפילו מישראל שלא הוחזק בכשרות. משום נבלות, שמא נמצא בתרנגולת נבלה. של עוף פלוני טהור, ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא ודבר שאנו יכולין להבחין ולהביא ביצי אותו עוף לראות אם דומין לאלו לא משקר. מצי משתמיט, ולומר של עוף אחר אמרתי לך שאי אתה מכירו וטהור הוא.
<h2>דף סד.</h2>
כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים, כך כתב הרב ז"ל. ובמסכת ע"ז פרק אין מעמידין [מ' ע"א] בעי קרבי דגים כי האי גונא היכי משכחת לה ופרישנא בשלפוחא שהיא בית הרחם של דגים. ובספרים שלנו בשמעתא זו כתוב כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים והם ביצי דגים כמות שהם מחוברין יחד. שכודרת, עבה ככדור. כודרת ועגולגולת, חדא היא דאי תנא עגולגולת לחודה הוה משמע עגולה כעדשה וכגבינה להכי תנא כודרת ועגולגולת כעיגול של כדור שאינה קלושה אלא עגולה בעובי. והדר מפרש ראשה אחד כד וראשה אחד חד [לא ככדור] ממש אלא משוכה לארכה ועגולה לרחבה. כד [פלטא] שאינו חד אלא ככדור. חלבון, בלנק. חלמון, מוגל. ביצת השרץ. צב והלטאה מטילים ביצים. ובגמ' בעי למאי הלכתא אשמעי' שהיא ביצת השרץ ליתני טמאה סתמה, לומר שאם רקמה ואכלה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ, ואי אתרו ביה משום שרץ העוף לא לקי אלא אם כן התרו בו משום שרץ השורץ על הארץ. והוא הדין דאפילו בלא רקמה אסורה דכל הבא מן הטמא טמא.
אין מוכרין ביצת תרנגולת טריפה לגוי, דילמא הדר זבנה לישראל אלא אם טרופה בקערה, בטודש שהכל מעורב, דתו לא זבין ישראל מיניה. לפיכך, הואיל והותר (להם) למכור להם ביצת טרפה אין לוקחין מהם ביצים טרופות דדילמא דטריפה הואי וזבנה ישראל ניהליה.
אמר ר' זירא סימנין לאו דאוריתא, הנך סימני בצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עליהו. ודאי טמאה, ואי אמ' לך מי שאינו מוחזק בכשרות של עוף פלוני וטהור הוא לא תסמוך עליה. אבל ראשו אחד כד וכו' סייעתא הוו הנך סימנין לדבריו אי אמ' לך של עוף פלוני טהור הוא סמוך עליה דקא מסייעי ליה סימנין ואי לא לא תסמוך עליה. ודוקא בישראל סגי ליה בהכי אבל בגוי אין לוקחין ביצים ממנו אלא אם כן היה מכיר אותם ויש לו בהם טביעות עין שהם ביצי עוף פלוני הטהור.
ואיכא דקשיא להו הא דאמרי' פרק אין מעמידין [מ' ע"א] אמ' רב ברונא אמ' רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה ופריך למה לי מומחה לבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ואלו הן סימני ביצים וכו' ומתרץ רבינא בשנימוחו ומשמע מינה דאי לא נימוחו סמכינן אסמנין אלמא סימנין דאוריתא. ואומ' רבנו תם ז"ל דכי מסקי' הכא סימנין לאו דאוריתא דוקא בבצים משום דאיכא דעורבא דדמי ליונה אבל בעוברי דגים קים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור, ובריתא הכי מתפרשא כסימני ביצים דסימני טומאה ודאי טמא וסימני טהרה תולין כך סימני עוברי דגים דסימני טומאה ודאי טמא וסימני טהרה ודאי טהור. והרב ר' יצחק ז"ל כתב כאן ובמסכת ע"ז קרבי דגים ולא הזכיר עוברי דגים וגם לא כת' האי אוקמתא דרבינא. נראה דסבירא ליה כמאן דאמ' התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים, הילכך לוקחין עוברי דגים מכל אדם אבל קרבי דגים אין לוקחין אלא מן המומחה דלא סמכי' אסימנין דקימ' לן כר' זירא דאמר סימנין לאו דאוריתא.
<h2>דף סד:</h2>
ביצים מוזרות, שאינם של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם. נפש היפה, שאינו אסתניס ואין דעתו קצה בהם תאכלם אע"פ שישבה עליהם תרנגלת ימים רבים. והוא שנמצא על חלבון שלה, שלא נתפזר בשאר הביצה. דסריך תיכלא בכוליה, תיכלא לשון שכול וריעותא כלומ' נתפשט הקלקול בכולה.
מנין לביצה טמאה שהיא אסורה, ואם תאמר ואמאי קס"ד דשריא הא הבא מן הטמא טמא כדאמרי' בבכורות [ה' ע"ב] גבי דבש דבורים אי לאו טעמא דלאו מגופיהו היא. ואיכא למימר מידי דהוה אביצת (בהמה) טהורה [ו](ב)חלב [בהמה] טהורה דשריין ואע"פ שהיה להם לחוש לאבר מן החי הכא נמי דביצת טמאה הוה אמינא דשריא אי לא נפקא לן מהאי קרא.
<h2>דף סה.</h2>
הקולט מן האויר, כשזורקין לו מאכל קולטו לתוך פיו ומקבל מן האויר. צפרתא, מכירין היו שהיא טהרה וזה שמה. קולט ואוכל, שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענו. שכן, כמו שוכן. ונדמה, דומה להם במראיהם.
גמ' הילכך, הואיל ואמרי הכי ואמרי הכי בעי' תרויהו. ומי שאין לו כנפים וקרסולין בקטנותו, וגדלין לאחר זמן טהור דאשר לא כרעים כתי' [ויקרא י"א] ואשר לו קרי.
<h2>דף סו.</h2>
וחגבים הללו אינן טעונין שחיטה, שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב דכתיב זאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו [עוף] ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים, וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ומכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים, כך כתב בעל הלכות גדולות. ויש ראיה אחרת דהא נאמר [ישעיה ל"ג] בחגבים אסיפה (ו)אסף החסיל [באסיפה לבדה] לפיכך אם מתו מאליהן [מותרין] ומותר לאכלן חיים. [אין לו עכשיו] כשעולה מן הים ועדין לא הגיע לעשות קשקשים ולכשיגדיל יהיו לו קשקשים והוא מוחזק בכך מותר, וכל דג שכשהוא בתוך הים יש לו קשקשים ובשעה שהוא עולה משירן מותר.
<h2>דף סו:</h2>
סולתנית, מין דגים קטנים. קונס, כולם לשון פרסי הם. ודוקא דיודעין ומכירין בהם ומוחזקים ביד דייני ישראל שמשירין קשקשין שלהם בשעה שעולין מן הים. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו', עיקר הסימנין הקשקשין לפי שיש דגים טמאים שיש להם סנפירין אבל קשקשין לא תמצא אלא בדג טהור. ופריך בגמ' מכדי אנן אקשקשת סמכינן, דהא אינה בלא סנפיר כדתני תנא ואסנפיר לא סמכינן דהא דג טמא נמי יש לו סנפירין. ליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, ומשני אי כתב רחמנא קשקשת הוה אמינא [מאי קשקשת] סנפיר ואתי לאכשורי דג טמא נמי לפיכך כתב רחמנא תרויהו דעל כרחין חד מיניהו הוי הנך דקבועין בו.
לעבור עליו בעשה ולא תעשה. כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותם תאכלו, אותם משמע מיעוטא הא אין לו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד, הא מאותם תאכלו דסופיה דקרא נפקא לן היתירא ביש לו ואיסור עשה באין לו תאכלו קמא למאי אתא לכתוב מכל אשר במים כל אשר לו וכו' שיכול הואיל והתיר שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות חד יש לו וחד אין לו ובחד מיניהו ההיתר מפורש [ובחד מיניהו] ההיתר סתום [ולקמן מפרש הי מינייהו] סתום והי מיניהו מפורש [והוה אמינא ילמד סתום מן המפורש], מה כשהתיר במפורש לא התיר בלא סנפיר וקשקשת [אלא שקצים] ורמשים הגדלים במים שבכלים כגון תולעים שבהם ולקמן מפרש מנא לן דמשתרו, אף כשהתיר וכו' לא התיר אלא בכלים אבל כל שאר מימות כגון חריצין ונעיצין שהם נובעין ודומין לימים ונחלים האמורים בפרשה זו או בורות שיחין ומערות. אע"פ שאינן דומין להם שאין נובעין, דומין להם שהן מים הגדלים על גבי קרקע לא התיר בהם בלא סנפיר וקשקשת.
מנין להתיר בורות שיחין ומערות שאין נמנע לשתות עם התולעים שבהם הואיל ואין דומין לימים ונחלים שהסימנין אמורין בהן ת"ל תאכלו מכל אשר במים, ומתאכלו דסיפא לא מצי למדרש היתירא אלא איסורא דהא אותם תאכלו כתי' וקאי אסנפיר וקשקשת, אבל תאכלו קמא מצי למדרש באפי נפשיה וסנפיר וקשקשת אימים [ונחלים] דסיפא קאי, והכי קאמר תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ואת כל אשר לו סנפיר וקשקשת [במים] בימים ובנחלים אותם תאכלו ולא בלא סנפיר [וקשקשת] דבימים ובנחלים בעי סימן.
היכן התיר בכלים, מאי זה (ה)מקרא אתה למד, בימים ובנחלים הוא דכת' לך אותם למעוטי מי שאין לו הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים כלל, דבכל שרץ המים בעי' סימן. במים חזר וכלל, תרי במים כתיבי כהדדי מכל אשר לו במים כל אשר לו סנפיר [וקשקשת] במים, ואמרי' [כל מקום שאתה מוצא שני כללות] זה אחר זה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ותרבי' ביה כל כעין הפרט, ורבי חריצין ונעיצין לאיסורא [ואימעט] להו בורות שיחין ומערות להיתירא דכל פרטא למעוטי אתי. חריצין, ארוכים וקצרים. נעיצין, רחבים כגון אותם שעושין לביבר דגים. במים במים שתי פעמים, הואיל ושני הכללות הסמוכין כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ופרט אלא ברבוי ומיעוט דלהכי פלגינהו רחמנא לפרטא מכללא דלא תדרשיה בכלל ופרט. ואיכא בין ריבה ומיעט לכלל ופרט דכי דרשי' כלל ופרט הוי פרט פרושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו דבר הדומה לו אין (צריך) [לך] להביא, וכשכלל כלל שני אחר הפרט אהני לאיתויי מידי דדמי לפרט. אבל כי דרשי' ריבה ומיעט לא פי' המיעוט את [הרבוי] (ה)כלל אלא מיעטו שלא תשמע ממנו הכל אלא זו והדומין לו, ובלא רבוי שני הוה מרבינן ליה כל דדמי ליה במיעוטא ואהני רבוי שני לאיתויי כל מידי, ואהני מיעוטא למעוטי [מידי] דלא דמי ליה כלל, הכי מפורש בפרק נגמר הדין [מ"ה ע"ב]. והכא לא אהני לן מידי דליכא חלוק בין כלל ופרט וכלל ובין ריבה ומיעט וריבה. שהן עצורין, שאין להם מוצא (ומובא) [ומבוא] אלא עצורין ככלים ולא דמו לאיסורא במידי דהכא ימים ונחלים כתיב.
<h2>דף סז.</h2>
לישפי, לשון השופה יין לחמרים, לשון הורק מכלי אל כלי. שיכרא, של תמרים הוא ומצוין בהם תולעת. בציבתא, ציבי שמסננין דרך קשין ועצים דקים. באורתא, שאם תפול תולעת על הקשין לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאת מן השכר לקשין ותולעת המים שבכלים מותרת. וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ, דכיון דרחישא והולכת קצת על הקשין נעשית שרץ על הארץ. [היינו רביתיה, וכמי שלא פרשה מן] המים דאמי. יבחושין, כמין יתושין הדקים [הנמצאות] במרתפות יין.
<h2>דף סז:</h2>
באביה, בעודה מחוברת, שרץ הארץ הוא ואסרה התורה לאכל דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הויא כמהלכת על גבי קרקע, אבל התליעה לאחר שנתלשה מותרת עד שתצא לאויר.
להוציא זיזין, קורקוי וכמין יתושין הם אלא שבעדשה זיזין שמן. כלוסין, מין קטנית. אבל התליע במחובר אסור דקימ' לן כשמואל, וספיקא נמי אסור דספיקא דאוריתא לחומרא. לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל אדם מהם עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. אי נמי אם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש (אבל) [אוכל] בלא בדיקה שאין תולעת מתקיים שנים עשר חדש כדאמרן לעיל.
פרשה, מתוך הפרי לארץ ולא רחשה שמתה מיד בנפילתה. מהו, מי אמרי' כיון דלא הילכה לאו שרץ השורץ על הארץ הוא או דילמא לא בעי' שריצה. שורץ, היינו רוחש ומנענע. מקצתה מהו, מי הויא ככולה או דילמא לא בעי' כולה. לאויר העולם, פרשה מן הפרי תלוש לאויר וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו מהו לבולעה, אם תמצי לומר פרשה מתה מותר משום דאינה ראויה לרחוש אבל חיה דראויה לרחוש לא. לגג תמרה מהו, מתוכה פרשה לגגה, מי אמרי' היינו רביתא או דלמא כשרץ על דבר אחר דמי. לגג גרעינתה מהו, אם תימצי לומר גג תמרה כדבר אחר הוא גג גרעינתה מהו, כל התולעים מגרעינות הפרי הם גדלים. מתמרה לתמרה מהו, לא שרץ על גבה אלא ניקב מזו לזו מי אמרי' כיון דלאו היינו אימה ש[ו]רץ קרינא ביה או דילמא אויר העולם בעינן, וכולהו בתלושין בעי להו.
מורנא, תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה או במקום (אחד) [אחר]. אסירי, וטעמא מפרש לקמיה. דכוורי שרי, וטעמ' כדאמ' רבינא אבלע לי דכוורי בתוך הדגים תני אותם לי שלא אראם ואקוץ בהם. בשחיטה משתריא, ואלו שגדלו לתוכה עד שלא נשחטה באו באיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהני לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל הבהמה תאכלו נפקא לן לקמן [ס"ח ע"א] אבל הני באיסורייהו קיימי. שלשול, תולעת ארוכה כנחש והן הנמצאין במקום אשפה. חפושית, אשקרבט. נדל, מרבה רגלים קורין לו.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה, המקשה [לילד בשעת שחיטה] והחזירה [קודם] שחיטה, מותר באכילה. בגמ' מפרש רב מאן מותר עובר [אבל] אבר עצמו אסור. ופריך בגמ' אי הכי מאי איריא החזירה אפילו [לא] החזירה נמי, ומשני לא נצרכה אלא למקום חתך, כלומ' שאם לא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום חתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלא בתוכה הוא, אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא בהמה בבהמה. הרי זה כולו כילוד, ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי, ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה. חותך מעובר שבמעיה והניח החתיכה לתוכה מותר בשחיטתה, כדילפינן לקמן מכל בבהמה תאכלו. מן הטחול ומן הכליות, של בהמה עצמה אסור באכילה ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטה, ולהכי נקט טחול וכליות במידי דלא מיטרפא הוא. זה הכלל, ובגמ' [ס"ט ע"א] פריך זה הכלל לאיתוי מאי אי חותך מן העובר הא תנא ליה ומשני לאיתויי קלוט במעי פרה שניתר בשחיטת אמו. גמ' ואבר עצמו אסור באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע"פ שהחזירו קודם לכן. ובשר בשדה, כלומ' חוץ למחיצתו דהיינו אויר, שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה לא תאכלו.
מותר באכילה ואסור באכילה, אמ[קום] חתך קאי כדמפרשי' לקמן. שבחוץ טמא ואסור, דילפי' בהעור והרוטב שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה. שבפנים טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. ומקום חתך מותר, כלומ' אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה. ומקום חתך אסור, מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. זה אבר מן החי, שהוא מטמא כנבלה. זה בשר (ה"א) [מן] החי, שהוא אסור אבל אינו מטמא כל זמן שאינו אבר. פיס', חותך מן העובר שבמעיה [וכו'] בהמה בבהמה, שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו.
<h2>דף סח:</h2>
מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף זה כשיצא חוץ למחיצתו שוב אין לה היתר, וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים נמי מהאי קרא נפקא לן. במערבא מתנו הכי, לפלוגתיהו דרב ור' יוחנן ללישנא [דמערבא אף לר' יוחנן אבר] עצמו אסור ובמיעוט אבר שבפנים פליגי. וכולהו כדמפרש לה הרב אלפסי ז"ל ופי' מאי ביניהו כיון דלכולי עלמא אבר עצמו אסור במאי קא מיפלגי, וכיוצא בזה מאי ביניהו במקום במאי קא מיפלגי. בשבת בפרק המוציא [ע"ח ע"ב] דתניא המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור ור' יהודה מחייב מאי ביניהו כלומ' במאי קא מיפלגי. ורבנו שלמה ז"ל פי' יש לידה לאיברים אבר שיצא הרי הוא כילוד ותו לא מהניא ליה חזרה. ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים, ומהניא ליה חזרה. מאי ביניהו, בין לישנא קמא ללישנא דמערבא. איכא ביניהו למיסר מיעוט אבר שבפנים אליבא דרב, ור' יוחנן לעולם בשיטתו הוא עומד. וזה הפירוש איננו נכון מדאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים הוציא העובר ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרוב מהו מי אמרי' (ליה) הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדור הדור, ואם היה ר' יוחנן עומד בשיטתו להתיר האבר עצמו מאי תיבעי ליה הרי הועילה לו חזרתו להתירו באכילה כאילו לא יצא מעולם והיאך תעלה על הדעת שיצטרף לרובו, ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן למה לן למשקל ולמיטרא אליבא דידיה, הלכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל.
והא מילתא לא איתותב בה ר' יוחנן הלכך הלכה כותיה, דשרי מיעוט אבר שבפנים דקימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועוד מדבעי רבה הלכו באיברים אחר הרוב או לא ואוקימנא כגון שיצא חציו ברוב אבר ואליבא דר' יוחנן הוא דאיבעיא ליה הכי דאלמא הלכה כר' יוחנן, דאי אליבא דרב פשיטא דההוא דגואי בתר רוב אבר שדינן ובעיא דרבה לא איפשיטא. ומתני' [ס"ט ע"ב] נמי דקתני יצא רובו הרי זה יקבר לא אפשיטא, כגון שיצא חציו [ברוב אבר אי חשיב רוב] במיעוט אבר, הילכך נקיטינן בתרויהו לחומרא [ואע"ג דלענין בכור] איבעיא ליה לרבה, נקיטינן לאיסור אכילה למיסר אפילו מה שבפ[נים] משום דקימא לן רובו ככלו.
<h2>דף סט:</h2>
בעינא פרסות, בבהמה דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאות בבהמה תאכלו. קלוט במעי פרה ליתסר, קלוט עובר שפרסותיו קלוטות ונמצא במעי פרה ליתסר ואנן קימ' לן דאפילו ר' שמעון דאית ליה קלוט בן פרה אסור ממדרש דגמל גמל שתי פעמים הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי. תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר' שמעון, מצינן משנת מדרשו של ר' ישמעאל בתלמידיו של ר' שמעון בן יוחאי. פרסה בבהמה, קרא כת' פרסה וכת' פרסות איזה שתמצא או פרסה בבהמה או פרסות, אבל יונה לא פרסה [איכא] ולא פרסות. גרסי' בנדה וכו'.
מתני'. [המבכרת] שהיא מקשה לילד, בפטר רחם שלה, מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפיק רובא לא קדיש. יצא רובו, בגמ' [ע' ע"א] פריך מאי רובו אילימא רובו ממש פשי' דרובו ככולו ומספקא להו אם רוצה לומר כגון שיצא רובו במיעוט אבר או כגון שיצא חציו ברוב אבר ואותו מיעוט שדינן בתר רוב אבר והוה ליה כמי שיצא רובו הילכך נקיטי' לחומרא בתרויהו כדכתבי' לעיל. הרי זה יקבר, דביציאת רוביה חל קדושה עליה דקרינא ביה אשר יולד, ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר בין שיצא רובו כאחד דהא שני לא פטר רחם הוא. יצא רובו הרי זה יקבר, תמה אמאי יקבר דמשמע דאסור בהנאה ימכרוהו לגוים הא שרי להאכילו לגוים כדאמרי' בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"ב] דתנן התם בית שמאי אומ' לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור ובית הלל מתירין אפילו גוי, ובגמ' מוקי' לההיא מתני' דב"ה [כ]ר' עקיבא ודריש לה מכצבי וכאיל והיכי פליגא מתני' דהתם אדהכא ואהא דאמרי' בכל מקום יקבר. ועוד קשה דר' עקיבא גופיה משמע ליה בזבחים שאסור ליה בהנאה דתנן התם פרק טבול יום [ק"ג ע"ב] מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר' עקיבא מדבריך למדנו השוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, משמע דבבשרו לא יאותו דומיא דעורו אפילו בהנאה. ונראה לרבנו דלא מפיק מצבי ואיל דשרי לזמן גוי אלא היכא דשרי לישראל למיכליה אבל היכא דישראל אסיר למיכליה לא קרינא ביה כצבי וכאיל שאותם מותרין הן לישראל.
<h2>דף עד.</h2>
קורעו, שאין צריך שחיטה [ואפי' ר"מ מודה בהכי ד]אתרבאי מכל [ב]בהמה תאכלו דלא חדשים איכא ולא אוירא איכא הלכך לא בהמה הוא. ומוציא את דמו, דחלבו הוא דמותר כדקימא לן לקמן [ע"ה ע"א], אבל דמו לא גרע מדם האיברים דקימא לן בכריתות [כ"א ע"ב] דם האי[ברים] עובר בלא תעשה. טעון שחיטה, דחדשים גרמי לשוויה בהמה באפי נפשיה ולא מתרבי מכל בבהמה תאכלו, ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו לה להיתירא מכל בבהמה תאכלו, וחייב באותו ואת בנו, שלא ישחטנו ביום ששחט אמו. ר' שמעון שזורי, בגמ' [ע"ה ע"ב] פריך היינו תנא קמא, ומשני הפריס על גבי קרקע איכא ביניהו. קרעה, לבהמה בלא שחיטה.
<h2>דף עד:</h2>
דתניא נוהג גיד הנשה בשליל וחלבו של שליל אסור, ומיירי בבן תשעה חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו והלך ר' מאיר לשטתו דמשוי לה בהמה לענין שחיטה. אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, דלא גרע מדם התמצית שהוא אסור וקא מחייב עליה ר' יהודה כרת פרק קמא דכריתות [ד' ע"ב].
<h2>דף עה.</h2>
לדברי האוסר, בן תשעה חי בכשרה עד שישחטנו. מתיר, את זה באכילה דשחיטתו מטהרתו. לדברי המתיר, בלא שחיטה בשל כשרה. אוסר, בשל טרפה דשחיטה דידיה לא מהניא ליה ובשחיטת הטרפה לא משתרי שהרי הוא כאחד מאיבריה. [ארבע סימנין היתירא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו] שאם רצה אוכלן בשחיטת [אמו אבל אם צריך הוא] לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהוא ניתר בשני' מד' סימנין או בושט וקנה של אמו או בושט וקנה שלו. כתב הרב ר' זרחי' ז"ל לא ידעתי על מה השמיט הרב אלפסי ז"ל האי מימרא דאביי ופשוט הוא דהלכתא כותיה בתרויהו.
<h2>דף עה:</h2>
גמ'. וקימ' לן כרבנן דאמ' שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע, שלא עמד על פרסותיו אבל אם הלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי לאיחלופי ולאכל בהמה בלא שחיטה. ואית דסברי למימר כיון דאינו טעון שחיטה לרבנן אלא משום דילמא אתי לאיחלופי הא לאו הכי לא בעי שחיטה ש"מ דכבשרא בדיקולא דמי ולא איכפת לן אם נטרפה באחד מכל מיני הטרפות שמנו חכמים בבהמה. ומייתו ראיה מההוא בן פקועה דהוה בי רב כהנא נפל עליה דובא אתא לקמיה דרב אשי אמ' ליה זיל שחטיה, ופי' רש"י ז"ל שהזאב טרפו ולא היה עוד יכול לחיות ש"מ דלא אכפת לן בהאי דריסה שדרסה הזאב. וכן כתוב בספר התרומה [סימן תשנ"ה] זיל שחטיה כרבנן משום מראית העין אבל משום דרוסת הזאב ליכא כיון דמן התורה חשוב כשחוט מעיקרא אין הטרפות ניכר ומותר. ויש אומ' כי היכי [דמצרכי ליה שחיטה] (הם) הכי נמי אם נטרפה אסורה מדרבנן, וההוא מעשה דבן פקועה דהוה בי רב כהנא ליכא למשמע מיניה כלום דבהמה גסה היתה וזאב בגסה לא דריס כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל. אי נמי שלא מדעת דרס הזאב ואמרי' באלו טרפות אין דריסה אלא מדעת, אי נמי הכי קאמר זיל שחטיה והדר ניבדקיה. ואית דמייתו ראיה להאי סברא מהא דאמרי' בגמ' [ע"ד ע"א] תני שנוצרה טרפה מן הבטן והיכי דמי בעלת חמש רגלים, דמשמע מכאן אם נמצא בן פקועה טרפה דאין שחיטת אמו מטהרתו דאם מטהרתו אפילו הוא טרפה אם כן היתה לו שעת הכושר דאי בעי שחיט אימיה. מיהו יש לדחות דלא קרי שעת הכושר כיון דלא אתי בשחיטת גופו אלא בשחיטת אמו, והראשון עיקר. מיהו חלבו אסור כמו שכתב הרב ז"ל והטעם שהרואים יאמרו חלב מותר אבל בטרפה ליכא למיחש להכי דלא בקיאי כולהו אינשי בטרפות.
אמר אביי הכל מודים, בקלוט בן פקועה שמותר מאי טעמא כל מילתא דתימהא מדכר דכירי אינשי. איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא כל מילתא דתרי תימהי מדכר דכירי להו אינשי. ודרב משרשיא נמי הלכה היא דאמר רב משרשיא לדברי האומר [ס"ט ע"א] חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא והוליד בן הולד אין לו תקנה, וכן הא דבעי ר' ירמיה מהו לגמוע חלבו של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והיתה נקבה וגדלה וילדה והיתה חולבת, ועלתה בתיקו ולחומרא נקיטינן. והרב אלפסי ז"ל השמיטה מלכתוב. ונראה לי הכותב שזה שלא הזכיר הרב ז"ל מימרי דאביי לפי שהם דברים שאינם נמצאים כי אם לעתים רחוקים וכל כך הם דברים שאינם נמצאים עד שאנו קוראים אותה דברי תמה. וזה שלא הזכיר מימרא דרב משרשיא חדא דהיא אליבא דר' שמעון דשרי בהפריס על גבי קרקע. ועוד דהא קיימא לן לקמן דאין חוששין לזרע האב. ועוד דהא דרב משרשיא פליגא אדרבא דאמ' ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא... דלית ליה לרב [משרשיא] הא דאמרינן לעיל [ארבעה] סימנין אכשר ביה רחמנא בבן פקועה, וגם הרב ר' משה ז"ל לא הזכירה להא דרב משרשיא בספר קדושה. וכן הא דבעי ר' ירמיה [ס"ט ע"א] מהו לגמע חלבו, זה שלא הזכירה הרב ז"ל משום דכר' שמעון שזורי שיכא דאי אליבא דרבנן מאי קא מיבעיא ליה הרי כל העובר טעון שחיטה ואין כאן איסור יוצא דמאחר שהפריס על גבי קרקע איגלאי מילתא דלא יצא אבר זה חוץ למחיצתו שהרי אינו ניתר בשחיטת האם, ומדר' מאיר נשמע לרבנן לאו מי אמרי' בגמ' דלר' מאיר אע"ג דבבן שמנה חי איכא איסור יוצא בבן תשעה חי ליכא איסור יוצא כיון דאין שחיטת אמו מתירתו (הם) הכי נמי לרבנן אע"ג דבבן תשעה חי שלא הפריס על גבי קרקע איסור יוצא איכא בבן תשעה שהפריס על גבי קרקע [ליכא] איסור יוצא כיון דאין שחיטת אמו מטהרתו. ונרא' שדעת הרב ר' זרחיה לחומרא דאפילו לרבנן בן פקועה שהפריס על גבי קרקע מדאוריתא אינו טעון שחיטה ורבנן הוא דאצרכוה שחיטה משום גזרה דילמא אתי לחלופי בבהמה דעלמא לכל מילי דחומרא כגון בעייא דר' ירמיה ודרב משרשיא אדאוריתא מוקמינן ליה. והרב ר' משה ז"ל שלא הביא הא דרב משרשיא ופסק לחומרא [פ"ה מהלכ' מאכ"א הי"ב] האי בעיא דר' ירמיה, נראה שהוא סובר שרב משרשיא חולק הוא על רבא כדאמרן לעיל מיהו בבן פקועה שיש בו איסור יוצא לגבי החלב והאבר עצמו לא אמרי' ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא דכל דבר שנאסר משום איסור יוצא שעה אחת שוב [אין לו] היתר תדע דהא [כשהחזירו אין לו היתר בש]חיטת [האם] (הם) הכי נמי אין לו היתר בשחיטת עובר [והיינו] דאמר רבא בגמ' [ע"ג ע"ב] כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. ומה שכתב ר"ש דרב משרשיא לית ליה הא דאמ' רבא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא (ו)לי נראה דלא צריך דדילמא התם כיון דנשחטה אמו שוב לא תועיל לו שחיטתו אבל כאן שעדין לא נשחטה אמו ואימא דשחיטתו מטהרתו דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא.
<h2>דף עו.</h2>
מתני', נחתכו, לגמרי משמע. רגליה, האחרונים קרי רגלים. ארכובא, מפר' בגמ'. צומת הגידין, למעלה מארכובה התחתונה הוא וסמוך לה והן אותן שלשה חוטין שנוטלין מנקרי הבשר מתלולית העצם שקורין צנקרון וכן שניטל אפילו לא נחתך העצם. נשבר העצם, ולא נחתך האבר לגמרי. אם רוב בשר קים, מפרש בגמ' רוב עביו ורוב היקיפו. שחיטתו מטהרתו, ומותר באכילה. ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו, ואפילו במקום שהבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טרפה כדאמרי' להביא האבר והבשר המדולדלין בה.
גמ'. למטה מן הארכובה וכו', שלשה עצמות הם בירך התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת רכובה הנמכרת עם הראש, למעלה ממנו עצם האמצעי שקורין בלעז צנקרי. וצומת הגידין (בחתיכתו) [בתחתיתו] סמוך לפרק הארכובה הנמכרת עם הראש והעליון [הוא הקולית] התחובה באליה [ובא רב] יהודה לומר למטה [דתני] במתניתין כשרה למטה מן הארכובה [התחתונה] קאמר וארכובה זו היא הארכובה העליונה שלא תאמר למטה ממנה ומכל עצם האמצעי קאמ' דאפילו בעצם האמצעי כשר' כל זמן שצומת הגידין שהוא בסוף העצם האמצעי סמוך לארכובה התחתונה קים. וארכובה גופה וכו', כלומר ארכובה דמתני' היא הארכובה העליונה.
וכנגדו, של אותו מקום. בגמל ניכר, ששם בולט עצם בירך הגמל והכי תניא בבכורות [מ"א ע"א] דאותה רכובה ניכרת בגמל דתנן זנב העגל שאינו מגיע לארכובה הוי מום לפסול ותני עלה קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר, והינו דקתני וכן שניטל משום דתני למטה מן הארכובה עליונה כשרה דהינו נחתך עצם האמצעי איצטריך למיתני וכן שניטל דאע"ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשפולו במקום צומת הגידין טרפה וכדמתרץ בגמ', ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. ורש"י ע"ה פסיק כלישנא קמא דרב ולחומרא דאמ' דרכובה דמתני' היא הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה מארכובה התחתונה כל מקום שיחתך טרפה וכן שניטל צומת הגידין בלא רכובה דלא חזי' דהדר ביה רב ולקמן פסיק הלכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכל שכן בשנחתך לגמרי. פיס', וכן שניטל וכו'.
גמ' [ו]אלו הן צומת הגידין, מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידין. דעלוי ערקומא, עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידין ולמעלה הימנו עד מקום שמתפשטין קרי צומת הגידין וכל מקום שיחתכו שם טרפה ואם נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טרפה. דפרעי טבחי, במקום שפותחין הטבחים להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו סנקרו ורוצין ליטול אותם גידין והינו מעילוי ערקומא. ל"א כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים האחרונים. צומתין, מחוברין יחד ונראין כגיד אחד. ועד כמה, ארכו של צומת. ארבעה בטדי, פרש"י ז"ל ארבע אצבעות. והרב ר' משה כתב שש עשרה אצבעות. וכן כתב הרב ז"ל בפרק אלו טרפות דבטדא ארבע אצבעות. בליטי, קודם שיבלעו בתוך הבשר. אשוני, קשים. רכיכי, לאחר שנבלעין בבשר נעשין רכין כך כתב רבנו שלמה ז"ל, וקשיא לי אי הכי (היכי) [היינו] בליעי.
וענין צומת הגידין עמד עליו הרב ר' אברהם בר' דויד ז"ל וכך כתב אמר אברהם ראיתי מה שפירש הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין [על מה שאמרו בגמרא] ואלו הן צומת הגידין רבה אמ' רב אסי דאגרמא ולבר רבה (אמ') [בר] רב הונא אמ' רב אסי דאגרמא ולגאו רבא בריה דרבא בר רב הונא אמ' רב אסי מעילוי ערקומא וכולה כדאיתה, ואלו עמדתי בסודו או הוקשה לי דבר אחד בו הייתי כותבו (ואל) [אך] אלהים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו, והסוד הנגלה לנו מאין קושי וקשר זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומשמשו ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידין שני מקומות הם באותו עצם הנקרא אשקנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש ושני מקומות [האלו] הם המקום אחד מבפנים כלפי [גוף הבהמה] והמקום האחר [כלפי] חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא [מקום] שהטבחים נוקבין בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותם הגידין הן גסין וקשין. עתה שאלו בעלי הגמ' אי זהו מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי מאיזה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן תפיסתו. והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו [בין החיצון והפנימי רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר] רב הונא אמ' כי הפנימי הוא צומת הגידין, וקימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה וסוגיא דשמעתא דלקמן כותיה כדמפרשי' לקמן, ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו ואמ' מעילוי ערקומא הם מתחילין להטרף הבהמה בהם. ופי' ערקומא בורונקיק והוא המפריד בין רגל הנמכר עם הראש ובין הערקוב הנקרא אישקנקיל, ואותו בורונקיק נמכר עם העוקץ ואותו עצם העקום המחוברין בו הגידין החיצונים אשר בהם תולין את הבהמה ראשו אחד חופה אותו הבורינקיק וראשו האחר עולה עם הגידין ונפרד מן הערקוב ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקו', ובינו ובין הערקוב הטבחים נוקבין ותולין. וההוא מרבנן דהוה אמ' כי התחלת צומת הגידין דערקומא גופה הוא היה מחמיר יותר ואמ' להו ר' אבא לא תציתו ליה אלא תחילתן מעלוי ערקומא מקום שהטבחים נוקבין לתלותה כאשר פירשתי. אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמ' צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, בא ליתן לנו סימן אם הם החיצונים או הפנימים ואמ' [כי המקום אשר] שם הגידין [מצומתין זה עם זה היא צומת] הגידים שאמרו והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה כי הם שלשה מחוברין זה לזה אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זה עם זה כי אם השנים יחד שהם גסים יוצאין עם העצם [העקום] שהוא חופה את הבורינקיק והשלישי מחובר אל הערקוב, ובין השנים הגסים ואותו השלישי הבהמה נתלית בשעת הפשטה ולא תמצא אותן כולן צמותין זה עם זה כי אם הפנימים שהשנים הקטנים שוכבין על השלישי שהוא גס משניהם. וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימיים מה שאמר אמימר משמי' דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרין קטיני אפסיק אלימא אזדא רוב בנין כו', אלמא חד מיניהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימיים כי החיצונים השנים היוצאין מן העצם העקום שניהם שוין ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו כשנים מהם. ומה שאמ' אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אע"פ כי מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם מתפשטין, אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהם כי גם סימנין אחרים בא לפרש עמהם מה הם צומת הגידין לפי שיש גם בפנימיים חוטין אחרים והם מוזירקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינם קשים וחזקים כמותן. עוד ראיתי והנה שני גידין קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתי השנים הקטנים שהם מחוברין [עמו ואותן הגידין] הקטנים הלבנים אשר [אמרתי] ראיתי אותם [נבלעין] בגיד האלים כעין זכרות בנקבות, ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין כי אותם אינם מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהם. והסימן היוצא לנו מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ואלימי וקטיני ומחיורי ולא חיורי, כי כל שהגידין עולין למעלה הם מתרככין כעין בשר ומתדקדקים ומתאדמים, מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטין שאר החוטין אשר שם, והמשכילים יבינו במשמוש ידים ובראות עינים. כל זה לשון הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל.
<h2>דף עו:</h2>
דזיגי, לבנים קצת. תלתא חוטי הוו, צומת הגידין בבהמה. אזדא רוב בנין, שהוא עב משניהם וכיון דאזיל רובא טרפה. בעופא אי איפסיק חד מינייהו לגמרי או רובו טרפה, שני מחבריה עב מחברו. נפציה, קרפייר בלעז. צומת הגידין שאמרו ברובן וכו' לא טרפינן לה בפסיקת רוב עד שיפסק רוב כל אחד ואחד, ואבהמה קאי דלא טרפינן לה עד דמפסיק חד אלימא וחד קטינא כמר בר רב אשי ואמרי' השתא דלא טרפי' לה ברוב חד אלימא ורוב חד קטינא עד דמפסיק רוב כל אחד ואחד משלשתן. וראיה לדבר מדמתמה עלה שמואל מכדי תלתא הוו אבל בעוף דאי אפסיק חד משיתסר טרפה היאך אפשר לומר דלא טרפי' לה עד דמפסיק רוב כל אחד ואחד.
אפילו לא נשתיירו וכו', דלא חשיבא פסיקתן כל זמן שישתייר בהם משהו. ואפילו כחוט הסרבל, סרבל של צמר ומעמידין בית הצואר בחוטין כמו שאנו עושין ברצועות. כתב רבנו אפרים ז"ל אע"ג דד[חי לה] שמואל ואמ' הא איכא תילתא דכל חד וחד הלכתא כותיה דרב דסבר היכא דנפסק רוב כל אחד ואחד טרפה ולא מדמינן לה לרוב מנין דאין מדמין בטרפות וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ח].
למעלה מן הארכובה העליונה, אם נשבר העצם שם ורוב (השבירה שעל) הבשר [שעל השבירה] קים. זה וזה, אבר ובהמה מותר. ואם לאו זה וזה אסור, ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמ' אבר אסור משום אבר המדולדל. ולשמואל מתני' בין למעלה בין למטה קאמ' ושני ליה למתני' בין נחתכו לגמרי לנשבר העצם משום דהכא גידין קיימין. אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם לאו אסור, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרב למעלה מן הארכובה אם עור ובשר חופין את רובו זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, ולמטה מן הארכובה אם עור ובשר חופין את רובו זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת, ולשמואל בין למעלה בין למטה אם עור ובשר חופין את רובו מותר זה וזה, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת.
רוב עביו, שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. רוב הקיפו, עביו של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קים אפילו נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר. ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפילו כִוונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקים והרי [כל חלל העצם נכסה אפילו הכי טרפה], בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך] נקב הבשר, ושיהא רוב היקף הבשר שעל היקף השבר קים, כך פרש"י ז"ל. ונראה מדבריו דמאן דאמר רוב עוביו רוצה לומר שאם יצא רוב עובי העצם בנקב [לחוץ] אע"פ שרוב היקף קים טרפה, ואם רוב היקף אינו קים הואיל ורוב עביו קים כשר. ולא נהיר דאם כן אין הדבר תלוי ברוב בשר קים שפעמים שאין בו אלא נקב קטן וטרפה ופעמים שיש בו נקב גדול שאינו כנגדו וכשרה ואין הדבר תלוי אלא בעצם. לכך נראה דאידי ואידי בעו שיהא רוב בשר קים ואם רוב בשר קים כשר, ולא פליגי אלא דמר סבר ברוב היקיפו משערינן ומר סבר ברוב עביו משערינן, פי' העצם אינו עגול יפה יפה אלא מצד אחד הוא רחב ומצד אחד הוא דק כזה\raster))00-,)00-(="Z557"ואם אין משערין רוב עביו אינו מחזיק אלא משהו ואם [היינו] משערין ברוב היקיפו אינו מחזיק אלא משהו ואם אנו משערין ברוב היקיפו היה מחזיק יותר שנעשה כחוט מוקף רוב העצם וברוחב הוא מחזיק שיעור החוט, ודומיא דרוב חללו ורוב הקיפו דגבי קנה דאלו טרפות כל זה לשון התוספות. ועור הרי הוא כבשר, שאם ניטל (העור) [הבשר] מתחת (הבשר) [העור] והעור חופה את רוב עביו והקיפו כשר כדאמרי' בגמ' או עור או בשר תנינן, כך פסק הרב רבנו משה ז"ל [פ"ח מהלכ' שחיטה הי"ב]. והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום משמע דסבירא ליה לחומרא.
עור מצטרף לבשר, דבעי' חציו עור וחציו בשר אבל עור בלא בשר טרפה. וגידין הרכין שסופן להקשות, אסיקנא בגמ' דאין [מצטרפין].... [מתלקט] מהו מתרוסס מהו, ניקב מהו... הרב ז"ל. דאישתקיל קורטי[תא], לשון קורט כלומ' מעט [מהעצם] נעכל ונפל לארץ בהדי שבירתו והוה עור ובשר חופין את רוב הנשאר מן העצם דאי לא אשתקיל ההוא קורטיתא לא היה בשר חופה את רובו.
<h2>דף עז.</h2>
מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן, בברי[תא] דלעיל מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל שעור ובשר חופין את רובו כשרה. וכן פי' בעל הלכות גדולות להיתירא. והרב ר' זרחיה ז"ל פי' לאיסורא מה לי נפל מה לי איתיה דכיון דאלו לא אשתקיל הוה ליה אסור השתא נמי אסור אע"ג דאשתקיל בהדי שבירתו.
מתני', נפש היפה, שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס. תאכלנה, ולא אמרי' אבר מן החי הוא שגם היא ניתרת בשחיטת האם. ואינה מיטמאה, דלא חשיבא אוכל. ולא טומאת נבלות, אם מתה הבהמה. חישב עליה, להאכילה. מיטמאה טומאת אוכלין, אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא לה אוכל, אבל לא טומאת נבלות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכלין בעלמא הוא. אסורה באכילה, ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל גוף הולד היה שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד. בגמ' [ע"ז ע"ב] איפליגו ר' אל(י)עזר ור' יוחנן בפי' דמתני', ר' אלעזר מוקים לה למתני' אף בשיש ולד בפנים ואין השליא קשורה בו דכיון דאין השליא קשורה בו חיישי' שמא שליא זו אינה של ולד זה [אלא של ולד אחר היתה ונמוח ויצא. אבל קשורה בו, ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה]. ור' יוחנן מוקים לה למתני' בשאין בפנים ולד כלל ומשום הכי חיישי' שמא במה שיצא מן השליא יצא ראש הולד מחוי אבל אם יש ולד בפנים בין שהשליא קשורה בו בין [שאינה] קשורה בו אנו תולין השליא באותו ולד שאנו מוצאין ואין אסור מן השליא [אלא] מה שיצא. ונראה לי הכותב דהלכה כר' אלעזר אע"ג דתלמידיה דר' יוחנן הוא, הואיל ותניא [ע"ז ע"ב] כותיה. והרב ז"ל השמיט מלכתוב פלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן.
מבכרת, זה הוא פטר רחם שלה. ישליכנה לכלבים, שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא רובא לאו בת מקדש הוא דילמא נקבה היה או נדמה היה. ובמוקדשין, כגון בהמת שלמים שהפילה שליא. תקבר דרובא בת מקדש הוא, דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר בין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדוש. אין קוברין אותה, שליא של בהמה המפלת. בפרשת דרכים, מקום שהדרכים מתפרשין לשנים ודרך המנחשין לקוברה שם שלא תפיל עוד. דרכי האמורי, ניחוש וכתי' לא תעשה כמעשיהם. [גמ'] לרבות את השליא, שהיא ניתרת בשחיטת האם. ולא שיצאה מקצתה, דחיישינן שמא באותו מקצת שיצא יצא ראש הולד מחוי והרי הוא כילוד וכל השליא בתר ולד שדינן לה ואסורה כולה ואפילו מה שבפנים.
<h2>דף עז:</h2>
כל דבר שיש בו משום רפואה, כגון משקה או סם דבר שניכר שמחמת זה נעשית רפואה. אין בו משום דרכי האמורי, וכל דבר שאין נראה שמחמת זה יש רפואה אע"פ שאיפשר שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי [והיינו] דפריך מסקרא... דאי לאו הכי מאי קא פריך דאטו עד השתא לא ידעינן דיש דברים הרבה שאסור' משום דרכי האמורי. וכן פירש"י ז"ל בשבת בשלהי במה [אשה] יוצאה.
טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חיליה, שמרוב שומנו היה משירן. סוקרו דליחזיוה אינשי, סימן הוא לו שהוא משיר פירותיו, טמא טמא יקרא יצעק ויאמר טמא הוא. קיבורא, אשכל של תמרים סימן הוא שמשיר פירותיו. כי האי תנא, לבקש עליו רחמים.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו, משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשין דאיצטריך למילף מקראי כדיליף בגמ', תנא נמי בארץ ובחוץ לארץ דלא איצטריך דהא חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. בפני הבית, בזמן הבית. ולא שנא שחט את האם תחלה ולא שנא שחט את הבן תחלה לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא שחטינהו תרי גברי ילפי' בגמ' דחייב. בחולין ובמוקדשין, מוקדשין ילפי' בגמ' מושור או שה [ויקרא כ"ב] ו"ו מוסיף על ענין ראשון ולעיל מיניה מיירי בקדשים ולא יכלינן [למימר] דבקדשים מיירי ולא בחולין דאם כן הוה ליה למימר ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד דהא בשור ובכשב קא מיירי לעיל הלכך מדקאמ' ושור הפסיק הענין ומיירי אפילו בחולין. והא דתנן השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים, וודאי הכין הוא מילתא ששניהם כשרים. מיהו כתב בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל מי ששחט אמה ובתה ביום אחד הראשון מותר לאכלו מיד והשני משהין אותו עד לערב ואוכלו ואם במזיד שחטן מלקין אותו על השני ולערב מותר לאכלו. והאי חומרא דכתבי הני רבותא... ולא דמי דהתם איסור סקילה והכא איסור [לאו]. ואית דאמרי דהני רבוותא גמרי האי מילתא מהא דאמרי' לקמן [פ"ב ע"ב] נשכר דאכיל בישרא אלמא מאן דקדים הוא דאכיל בשרא אבל בתרא אסור לאכל עד הערב אם עבר ושחטו באיסור. וכתבי תו הני רבוותא עגל או שה או גדי שנשחטה אמו ביומו והבת נתערבה באחרות ואין ידוע איזו היא וצריך לשחוט מהם באותו היום כיצד יעשה מכניס אותם למקום אחד ומכה [אותן] וטורדן וכל שפירש מן הרוב פורש כדקימ' לן כל דפריש מרובא פריש, ושנים הנותרים אסור לשחוט עד למחר.
<h2>דף עח:</h2>
גמ'. באם על הבנים, בשלוח הקן שהוזהר שלא ליקח שניהם. בנקבות, דכתי' האם רובצת ולא האב רובץ. לא עשה הכתוב מזומן [וכו'], דתניא [קל"ט ע"ב] כי יקרא פרט למזומן כלומ' עוף שלו אינו חייב בשלוח. תאמר באותו ואת בנו וכו', והואיל וחמור הוא ינהג בשניהם. אותו, אחד ולא שנים, באחד הוא נוהג ולא בשנים. ומעתה שחילק הכתוב, ואי אפשר לומר שינהוג בשניהם אלא בזכרים או בנקבות. זכיתי בדין מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באי זה ינהג דהשתא ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן [כאינו מזומן] לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא [היא זו] לומר כך מה לי זכרים מה לי נקבות. ואם נפשך לומר, להשיב על בנין אב [זה], הרי כתיב אותו דמשמע זכר יש לי טעם אחר הרי הוא אומר בנו, משמע שנראה לו כבן שכרוך ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך [הולד] להיות כרוך אחר האם. נוהג בנקבות, האם ובנה. ואינו נוהג בזכרים, דאין חוששין לזרע האב [ואם שחט זכר מותר לשחוט] בנו ובתו. חנניא אומ' וכו', דאית ליה חוששין לזרע האב.
<h2>דף עט.</h2>
כתב [הרב] אלפסי ז"ל הלכה כדברי האומר אין חוששין וליתה לדחנניא. וכתב במסכת יום טוב [סימן תתנ"ו] האי מתני' כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, דסבירא ליה דהלכה היא. ונראה מתוך דבריו דכר' יוסי סבירא ליה דאמ' כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא, ואע"ג דיחיד הוא הלכתא כותיה. דהא אמרי' בבכורות [ז' ע"א] אין חיה מתעברת ממין בהמה ולא בהמה ממין חיה, וודאי בריה בפני עצמה היא דאי כמאן דאמ' כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי, קשיא לן האי מתני' דכוי במאי קאי אי בתיש הבא על הצביה חיה מעליא היא לישחוט וליכסיה אי בצבי הבא על התישה לישחוט ולא ליכסי דהא קימא לן הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב ותו לא מידי. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל הלכתא דאין חוששין לזרע האב ופרד עם האם מותר.
פרדה שתבעה, לפי מה שפסק הרב ז"ל הכי יש לנו לפרשה דלא ידעי' בהאי פרדה אי בת חמורה היא אי בת סוסיא היא לפיכך אין מרביעין עליה (לא סוס מן סוס) לא סוס גמור ולא פרד בת סוסיא ולא חמור גמור ולא פרד בת חמורה אלא מינה כלומ' עד שיודע לך מינא דאימא אבל כשיודעין אימה אם היא חמורה מרביעין עליה פרד בר חמורה או חמור גמור דהא אין חוששין לזרע האב והאי כוליה חמרא היא ואם היא סוסיא מרביעין עליה פרד בן סוסיא או סוס גמור.
אבל אנן אסקינא בגמ' דר' יהודה ספוקי מספקא ליה, אי חוששין לזרע האב אי לא, הלכך מפרשינן לה אלא מינה אם היא בת סוס וחמורה מרביעין עליה פרד בן סוס וחמורה ואם היא בת חמורה וסוסיא מרביעין עליה פרד בן חמורה וסוסיא. אבל פרדים הנולדים מן הסוס נקבה אסורין עם הפרדים הנולדים עם החמור נקבה שמא אין חוששין לזרע האב והוי האי כוליה סוס והאי כוליה חמור, וליכא היתירא לר' יהודה אלא בבני סוסיא וחמור עם בני סוסיא וחמור או בבני חמורה וסוס עם בני חמורה וסוס, והאי לחוד הוא דמותר ולא אמרי' אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. ואי קשיא לן הא דאמרי' בגיטין גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא בת חורין אינו [יכל לישא שפחה אינו יכל] [ולא אמר לישא] חציה שפחה וחציה בת חורין אלמא חיישינן דאתי צד עבדות (עבדות ומפיק צד חירות) ומשתמש בצד חרות וצד חירות ומשתמש בצד עבדות, איכא למימר דשאני הכא דעל ידי תולדה הוא ומיבלבל זרעיה כדאמרי' [ס"ט ע"א] אם כן סומא יוליד סומא הלכך כחד גופא חשבינן ליה. ומן הטעם הזה מותר לרכוב [ולחרוש בפרידות] ולא אמרי' דמשתמש הוא בצד סוס וצד חמור וליתה לדאיסי [דאמר] אין רוכבין על גבי פרדה מקל וחומר כדאיתה בספרי.
[בריספק], עגלה. דדמיין להדדי, באזנים ובזנב דאמרי' רבן אודניה [וזוטרי גנובתיה] ועבי קליה בר חמרא זוטרן אודניה ורבן גנובתיה וצניף קליה בר סוסיא. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב, והוו כלאים בני החמורין ובני הסוסיא לפיכך היה צריך לעיין בהני דדמין להדדי באזנים ובזנב כלו' שיהו שניהם בני הסוס והחמורה או בני חמור וסוסיא, אבל הנולדים מסוסיא וחמור עם הנולדים מן החמורה וסוס אסורין דאין חוששין לזרע האב והאי הוי כוליה סוס והאי הוי כוליה חמור. אבל לחנניא דאית ליה חוששין לזרע האב, כל מיני פרדות אחת הם שבכולן יש שני צדדין והאי בר סוסיא וחמורא והאי בר חמרא וסוסיא כולהו חד מינא נינהו. וסימנין דאוריתא מדס[מכינן] אסימנין ושרי איסורא דאוריתא עליהו ש"מ הא דסמכינן בחזרת אבדה בסימנין כדאמרי' באלו מציאות [כ"ז ע"א] דאוריתא היא, דאי מדרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני אלא ש"מ דאוריתא, והתם באלו מציאות איבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן. וקשיא לן אמאי פשיט מהכא דפשי' לן דאין חוששין לזרע האב, דילמא ספוקי מספקא ליה ודילמא אין חוששין לזרע האב והאי סוס והאי חמור ומשום הכי בעי' דמיאן להדדי. אלא על כרחין הכי פירושא עיין בהני דדמיין להדדי דאי האי פרדה רבי אודניה בר חמרא הוא ואע"ג דאבוה סוס עייל בהדיה בהמה שאביה ואמה חמור דאע"ג דאותה פרידה אביה סוס ואביו של זה חמור [מותרין זה עם זה דאין חוששין לזרע האב דפשיטה ליה דאין חוששין] דאי מספקא לן... אית בה דשמא חוששין לזרע האב והיכי מעיילינן לה בהמה דאביה חמור אלא לאו ש"מ מיפשט פשיטא ש"מ.
<h2>דף פא:</h2>
מתני'. ונמצאת טרפה חייב, קסבר שחיטה שאינה ראויה [שמה שחיטה]... שחיטה... ברם ונתנבלה בידו, שלא מדעת. הנוחר והמעקר, סימנין [מדעת] פטור דהא ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה דלעיל דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל.
<h2>דף פב.</h2>
ואחר כך שחטה סופג את הארבעים, דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת ולקמן יליף דבנו ואותו נמי חייב. שחטה ואת בתה, ואחר כך שחט בת בתה יש כאן שני אותו ואת בנו. שחטה ואת בת בתה, אין כאן עדיין איסור. ואחר כך שחט את בתה [יש] בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה. סופג את הארבעים, דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה. שמונים, וטעמ' דסומכוס לפי שעל ידי שתי פרות באין לו שתי מלקיות הללו. ופליג סומכוס בסיפא והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים. לענין דינא תנן, הא דקתני מי שלקח ראשון ישחוט ראשון ולא לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד מחר מותר, אבל דין הוא אם באו לב"ד שבא האחד לשחוט וחברו אומר אני צריך יותר ממך אומ' להם הלוקח ראשון ישחוט ראשון שעל מנת כן לקח שאלו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט כמו שמפורש בתוספתא לקמן, וכיון שכן לא עדיף לוקח שני מגברא דאתי מחמתיה. דלא עבד איסורא, שהקדים בעצמו שמא יבוא לידי איסור. נשכר, יש לו ריוח שאוכל היום בשר.
פיס' שחט שני בניה וכו' [כשהוא אומר לא תשחטו], לשון רבים משמע. [הרי כאן שנים], והזהיר את שניהם בין שוחט את האם בין שוחט את הבת ולא משכחת לה שנים עוברין אלא בשלש בהמות, הא כיצד בת וא[ם ובת בתה] דאי [אם ו]שני בניה למה לי קרא פשי' מה לי חד מה לי תרי דכי היכי דמיחייב אהאי מיחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשי' תרויהו אותו ואת בנו נינהו אלא על כרחיך באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה [קאמר] ולאשמועי' דאבנו ואותו נמי חייב.
<h2>דף פג.</h2>
[מתני'] משחיטין הטבח בעל כרחו, כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר. אפילו שור שוה אלף זוז, שוחט על כרחו אע"פ שאין לוקחין לשאר. ולקמן מפרש טעמ'. מת ללוקח, ומפסיד הדינר. אינו כן, דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח. על דין תורה, שקונין לו מעות [בלא] משיכה דבר תורה מעות קונות כיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרי' מכסף מקנתו גופו קנוי ממונו לא כל שכן. ומה טעם משיכה קונה וכו', דאי מוקמת ליה פירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמא ליה דליקה בבית מוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה.
[מתני'] היום הולך אחר הלילה, שחט האם משחשיכה לא ישחוט הבת כל הלילה של יום המחרת. אבל שחטה היום שוחט הבת בלילה ואין הלילה הולך אחר היום. את זו דרש, משום דבענינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו ובקדשים הלילה הולך אחר היום אצטריך למדרשיה ביה מעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר.
<h2>דף פג:</h2>
כיסוי הדם, משום דבעי למתנא בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכולהו במוקדשין חטאת העוף ועולת העוף. במזומן ובשאינו מזומן, משום דגבי שלוח הקן אצטריך למיתני לקמן בשאינו מזומן אבל לא במזומן, אצטריך הכא לאשמעי' דנוהג אף במזומן. מזומן, עוף הגדל בבית כגון אוזין ותרנגולין. ונוהג בכוי, כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה היא אי מין חיה היא כדכתיב' בפרקין דלעיל. ואין שוחטין [אותו] ביום טוב, משום דילמא בעי כסוי מספקא לא מחללינן יום טוב.
<h2>דף פד.</h2>
אלא בהזמנה הזאת, כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלו' לא יאכל בשר תדיר.
<h2>דף פד:</h2>
לחולה, שיש בו סכנה חייב לכסות דכיון דניתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותיה של שחיטה.
<h2>דף פה.</h2>
חיה ועוף הנסקלין, כגון שנרבע ונגמר דינו ושחטו. ר' מאיר מחייב, דיליף שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה להלן שחיטה שאינה ראויה [שמה שחיטה] אף כאן נמי. וחכמים פוטרין, דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לאו שמה שחיטה ואע"ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב.
רבי ראה דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו, דשחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה דגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ ושנאה בלשון חכמים כדתנן בה ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין. וטעמא דר' שמעון דפטר דגמר שחיטה מטביחה מוטבוח טבח והכן והינו דראה ר' דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו דדנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. ודברי ר' שמעון בכסוי הדם, שנאמ' אשר יאכל דוקא שחיטה הראויה לאכילה.
<h2>דף פה:</h2>
וצריך לדם חייב לכסות, ולא יעשה ממנו צרכיו. כיצד הוא עושה, ויהא פטור מן הכסוי. נוחרו חונקו עוקרו, עוקר סימנים.
<h2>דף פו.</h2>
מתני'. ואחרים רואין אותם, דאמרן בריש מכילתא דשחיטתן כשרה, אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן [פ"ז ע"א] שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות. פטור מלכסות, וט[עמא] מפרש בגמ' דר' מאיר חשיב לה כנבלה גמורה. וחכמים אוסרין, שמא יפה שחט והויא לה שחיטה מעליתא שאינו סופג (התראה) [דעבירת] ספק הוא ואמרי' בגמ' דכי היכי דפליגי רבנן בסיפא פליגי נמי ברישא ומחייבי לכסות מספק (אלמא) [אלא] נטרי ליה לר' מאיר עד דמסיים למילתיה והדר פליגי עליה.
<h2>דף פו:</h2>
הי מינייהו דאחרינתא, איזו מן ההוראות אחרונה דסמכינן עלה דהדר ביה מקמיתא. ת"ש דשלח ר' אלעזר, היו יודעים שהורה [רבי] כר' מאיר והאחרת לא חש להודיעם.
מתני', שחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכולן, ובגמ' מפרש טעמא חיה משמע בין מרובה בין מועטה עוף משמע בין מרובה בין מועט. ר' יהודה אומר, (בין מרובה בין מועט) וכו' וטעמיה דר' יהודה משום דכת' חיה [או] (ו)עוף הפסיק זה מזה להטעין כיסוי לכל אחד ואחד. ורבנן דפליגי עליה מיבעי להו האי או לחלק דאי לאו או הוה אמינא אין צריך כיסוי אלא אם כן שחט שניהם.
[גמ'] לענין ברכה, ברכת השחיטה אין צריך לברך לאחר כסוי דהא לא הסיח לבו מן השחיטה וכל שעה זמן שחיטה לפניו אפילו בשעת כסוי ואפשר דשחיט בחדא ידא ומיכסי בחדא ידא. ואי קשיא לן ליהוי ברכת הכסוי הפסק, יש לומר דכל שיחה דמצוה שהיא צורך המצוה אינה הפסק מידי דהוה איקנה"ז. ובעל הלכות ז"ל כתב ובתר דמיכסי לדמא מיחייב לברוכי ב"א אקב"ו על כסוי הדם, ולא ידעי' מאי קאמ' שהרי כל מצות כולן עובר לעשיתן קא מברכינן, ואפשר דמשום הכי קאמר גזירה שמא ימצא טרפה ונמצא שברך ברכה לבטלה לפיכך תכף שישחוט יעשה כסוי שאין מעבירין על המצוה וכשיתברר לו שאינה טרפה צריך ברכת כסוי.
<h2>דף פז.</h2>
ומצאתי כתוב בספר הישר, הסח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך קודם שחיטה שניה מאחר שהסיח [דעתו מברכה וראייתו] ממסכת מנחות פרק הקומץ [ל"ו ע"א] אמ' רבה בר רב שילא אמ' רב סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, כשהפסיק וסח בינתיים הרי גמר מצותו שברך עליה והסיח בנתים דעתו לפסוק הרי חוזר ומברך. הרי שיש לו לשחוט שתי עופות ובירך על השחיטה ושחט אחד וסח בינתים דאי בעי שחיט שחיטה שניה אי בעי לא שחיט מ[כל] מקום גמר מצוה איכא וסגי אע"ג דלא שחיט לשני. אבל המברך על המצוה שיש לו לגמרה והתחיל לעשותה וסח קודם שיגמרנה אינו חוזר ומברך [שהרי אע"ג דסח בינתיים לא הסיח דעתו מברכה שבירך על אותה מצוה שהרי יש לו לגומרה ולא סגי בלאו הכי] כגון גבי תקיעת שופר וקריאת הלל וקריאת מג[לה] וקרית שמע וכיוצא בהן דלא סגי ליה דלא יגמור קרית שמע כולה [כל התקיעות כולן] אין צריך לחזור ולברך. הילכך אם בירך על תקיעת שופר ותקע קשר"ק וסח בינתים אין צריך לחזור ולברך דהא לא סגי ליה שלא יגמור כל הלכות תקיעת שופר ואע"ג דסח בנתים לא מסח דעתיה מברכה שבירך הילכך אין צריך לחזור ולברך. ונראה לי הכותב אם [אמר] השוחט אחר ברכת השחיטה תן לי עוף זה או סכין זה ודאי אינו צריך לחזור ולברך, כדאמרי' בעלמא [ברכות מ' ע"א] טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך. וכן נמי נראה לי אם היה בדעתו לשחוט עוף אחד ולברך ברכת השחיטה ואחר כך הביאו לו עוף אחר אע"פ שלא סח צריך לחזור ולברך, כדאמרי' גבי נמלך והשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה, תדע דהא מדמי לה בגמ' להא דתלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא. כתבו חכמי הצרפתים ז"ל מי שיש בדעתו לשחוט עוף מרובה אסור לו לסוח בין עוף לעוף אע"פ שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום להזקיק ברכות הרבה בכל מקום שיכול לצאת באחרת, וראיתם מן דגרסי' ביומא פרק בא לו [ע' ע"ב] ובעשור של חומש הפקודים קורהו על פה והוינא בה ואמאי נגלל וניקרי אמר רב הונא לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד צבור ונייתי אחרינא וניקרי ריש לקיש אמ' משום ברכה שאינה צריכה, אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לו לגרום חיוב ברכות הרבה.
ואומר לבני ישראל, בפרשת כסוי הוא. במה ששפך, בידו. וחייבו ליתן לו י' זהובים, מפני שהפסידו שכר ברכה עשרה זהובים, ואע"ג שהביא הרב ז"ל הא דרבן שמעון בן גמליאל האידנא לא דיינינן הכי דמילתא דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס לא דיינינן בבבל כדאמרי' פרק מרובה [ב"ק פ"ד ע"ב] מהו אי תפס לא מפקינן מיניה. או ארבעים זהובים אתה נוטל, בשכרך ומפני שהיה מין לא היה רוצה ר' לזכותו לענות אמן כדי שיצא בלא ברכה. אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, דהא מכוסה ועומד הוא ואם חזר ונתגלה חייב דאין דחוי אצל מצות.
מתני'. נתערב ביין, שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר בו. רואין אותו, יין כאילו הוא מים ואם היה מראית דם ניכר במים כשעור הזה חייב לכסות. ולא מיבעיא אם נפלו מים לתוך דם אלא אפילו דם לתוך מים ולבסוף יש בו מראית דם חייב לכסות, ולא אמרי' ראשון ראשון בטל דקימא לן אין דחוי אצל מצות. נתערב בדם בהמה, דלאו בר כסוי הוא ורובו דם בהמה. או בדם החיה, בדם הקזה של חיה. רואין אותו, דם שאין טעון כיסוי. כאלו הוא מים, ואם היה דם זה של שחיטת חיה ועוף ניכר, חייב לכסות. אין דם מבטל דם, ואפילו אין מראית דם ניכר במים כשעור דם בהמה זו אין דם החיה בטל דקסבר מין במינו לא בטיל. דם הניתז, חוץ לגומא. גמ'. אגפים, כותלי בית השחיטה ולשון אגפיים כמו אגפי המים גדותיה.
<h2>דף פח.</h2>
אבל כסה דם הנפש וכו', פי' דם הנפש אותו דם שהנשמה יוצאה בו. שלש מחלוקות הן רבנן סברי כוליה בעי כסוי [ולר' יהודה] אפילו דם הנפש לא בעי כסוי אלא מקצתו כדקתני דם הניתז פטור מלכסות ואפילו הוא דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר, ולרבן [שמעון בן] גמליאל דם הנפש כוליה בעי כיסוי. רבנן סברי, דמו כל דמו משמע.
כתב רב אלפסי ז"ל הלכה כתנא קמא וכדפרשה ר' יהודה, גם רב אחא משבחא כתב כדבריו. ונראה לנו מתוך דבריו דלא סבירא ליה לגאון דשלש מחלוקות בדבר כמו שפרש"י. והשיב עליו אחד מן החכמים ואמר דר' יהודה מחלקת שלישי הוא דהא דאמר בכוליה תלמודא [סנהדרין כ"ה ע"א עירובין פ"א ע"ב] כל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמה אינו [אלא] לפרש אין סומכין עליו דקימא לן אין למדין מן הכללות וקבע הלכה כרבנן דבעו כל דמו ואפילו דם הניתז ושעל הסכין גריר ליה ומכסי ליה. עד שבא רבנו ש"צ להעמיד דברי הגאונים על בורים ועל מתכונתם ואמ' מדפרכי' בתלמודא בכמה דוכתי מהאי כללא ולא משנינן אין למדין מן הכללות ש"מ למדין ואין משיבין ושנים מחלוקות בדבר ולא שלש, ועקר הגרסא כך היא תנו רבנן את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מיכן אמרו דם הניתז ושעל [אגפיים] חייב לכסות אמ' רשב"ג במה דברים אמורים שלא כסה(ו) וכו' במאי קא מיפלגי וכו' ואע"ג דאמרי הכא תנא קמא סבר וכו' ור' יהודה סבר וכו' דמשמע שר' יהודה חולק על תנא קמא הוא, פירושא דמילתא הכי איתיה במאי קא מיפלגי רשב"ג ורבנן רבנן סברי וכו' כלומ' מקמי דאתא ר' יהודה לפרושי מילתא דרבנן הוה אמינא דלרבנן [דמו] כל דמו. ור' יהודה סבר דמו מקצת דמו פי' ואתא ר' יהודה לפרושי דרבנן מקצת דמו קא אמרי ורשב"ג סבר דמו המיוחד. ונמצא ששני מחלוקות בדבר הילכך הלכה כתנא קמא וכדפרשה ר' יהודה במתני' שאם יש שם דם שלא הוא וכסהו אע"פ שאינו דם הנפש פטור מלכסות. ולא מצינן למימר דרשב"ג דאמ' במה דברים אמורים מפרש דעתיה דתנא קמא הוא ותרי תנאי ואליבא דרבנן ר' יהודה ורשב"ג, דכי אמרי' דבד"א לפרש הוא בא ולא לחלוק על ר' יהודה הוא דאתמר בכל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש אבל בשאר התנאים אינן באין לפרש אלא לחלוק. ועוד יש לנו ראיה אחרת וסיוע אחר לדברי הגאון פאסי ז"ל אפילו למאן דגריס בגמ' הכי, תנו רבנן את דמו וכסהו וכו' עד מיכן אמרו דם הניתז ושעל גבי הסכין חייב לכסות, אמ' ר' יהודה אימתי וכו' כדתניא במתני' תניא אידך את דמו וכסהו וכו' אמ' רשב"ג בד"א וכו' ואפילו לדברי המפרש שלש מחלוקות בדבר נהי דבהני תרתי מתניאתא איכא שלש מחלוקות דמדקאמ' תנא קמא בהדיא מלמד שכל דמו חייב לכסות משמע לא שנא יש שם דם שלא הוא ולא שנא אין שם דם אלא הוא דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות ור' יהודה לא מפרש הוא אלא חולק הוא על דברי חכמים, אבל מתני' דלא אמ' תנא קמא בהדיא מלמד שכל דמו חייב לכסות אלא דם הניתז ותו לא ודאי ר' יהודה אתא לפרושי מדקאמ' אימתי ואין במשנה סתם מחלקת, ורבנן דבריתא לא רבנן דמתני' הם והאי דנקט ר' יהודה דבריתא אימתי אע"פ שהוא חולק כדפרישנא משום לישנא דמתני' נקט לה אי נמי האי דקתני אימתי בבריתא... הוא חולק ולא אמרינן האי [כללא] אלא [במתני' אבל] בבריתא לא והכי איתה בסוף פרק חלון שבין שתי חצירות א[מר ר'] יהושע בן לוי כל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמה במשנתנו אינן אלא לפרש דברי חכמים. ולפיכך הוזקק הגאון לקבוע מס[מרות] בדברי ר' יהודה דתנא קמא דמתני' קאי כותיה. ודיקא נמי האי תריצא בתרא שדעת הגאון היה בכך מדקאמ' והלכתא כתנא קמא דמתני' ומכלל הן אתה שומע לאו, אבל לאו כרבנן דבריתא. ועליו הכתוב אומר דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות [קהלת י"ב].
מתני'. חרסית, שחיקת חרסין, מגופה, שעל פי החבית. גמ'. היכי דמי חול הדק אמ' רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל שאין היוצר צריך לכתשו, בגמ' אמרי' איכא דמתני לה אסיפא לא בחול הגס היכי דמי חול הגס אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל שהיוצר צריך לכתשו מאי ביניהו איכא ביניהו צריך ולא צריך. ופירש"י ז"ל ללישנא קמא דכל שאין צריך קרי חול דק האי נמי בכלל אין צריך הוא ותורת חול דק עליו, ללישנא בתרא דקרי חול גס כל שצריך לכתשו האי נמי בכלל שצריך הוא, ותורת חול גס עליו. וקשיא לי לפרוש הזה מה טעם הניח הרב ז"ל לישנא בתרא דלחומרא וכתב לישנא קמא דל[קולא]. לפיכך יש לנו לפרש דלישנא קמא לחומרא הוא והכין פירושא מאי ביניהו איכא ביניהו דצריך ולא צריך ללישנא קמא לא מקרי חול דק אלא כל שאין היוצר צריך לכתשו כלל הא צריך ולא צריך חול גס מיקרי, ללישנא בתרא לא מקרי חול גס אלא כל שהיוצר צריך לכתשו הא צריך ולא צריך חול דק מקרי.
נעורת, ארישטא שמנערין מן הפשתן. נסורת, שמגררין נסרים במגירה והיא משרת נסרת דקה כעפר. ת"ל וכסהו, בפני עצמו נדרש מדלא כתי' ושפך את דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתי' כסוי אלא לבתר עפר, אבל השתא מדריש וכסהו באפי נפשיה. ושחיקת כלי מתכות, דלא איקרו עפר. סובין, שהנפה קולטת. מורסן, קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת. אחר שריבה הכתוב [ו]מיעט שכתב לך שני מקראות אחד לרבות ואחד למעט ומעתה יש לך לומר כל הנך דלעיל מין עפר נינהו מה עפר מיוחד שזורעין בו ומצמיח אף כל שזורעין בו ומצמיח וכל הנך קים להו לרבנן שמצמיחין.
<h2>דף פח:</h2>
דרש רב נחמן בר רב חסדא וכו' בדבר שזורעין בו ומצמיח, למעוטי ארץ מלחה. ורב נחמן פליג אמתני' דקתני זה הכלל כל המגדל צמחין וכו' פי' מגדל זרע מאיליה כמו עשבים ומינה משמע דמכסין בעפר המדבר שהרי הוא מגדל ומצמיח עשבים ואע"פ שאינו מצמיח מה שזורעין בו מכל מקום מגדל צמחין קרינא ביה. ומתני' לא ממעטא אלא דבר שאין מגדל צמחין כלל כגון שחיקת כלי מתכות. אבל רב נחמן דקאמר שזורעין בו ומצמיח אתא למעוטי עפר המדבר ואע"פ שמגדל עשבים אחר שאינו מצמיח מה שזורעין בו כדכתי' [במדבר כ'] לא מקום זרע. תמה אני על הגאון אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו הכלל השנוי במשנתנו דבדבר המגדל צמחין סאגי והביא הא דדרש רב נחמן דבעי' דבר שזורעין בו ומצמיח מעיקרו וגם הביא אותה ראיה שהביא רב נחמן מ(י)הא דתניא היה מהלך במדבר וכו', ונמצא דקשיא הלכתא אהלכתא. ואם תימצי לומר שדעת הגאון כך היה שמאחר שהביא הא דרב נחמן ותניא כותיה אידחיא ליה מתני' [ממילא] ולא היה לו לפרש, גם זה אינו... דהיכא אשכחן סתם משנה בלא שום מחלקת שנדחה בפני אמורא שלא ירדו חבריו לסוף דעתו ודחוהו ואמרו ליה הא בורכא ואי משום דתניא כותיה והוה ליה סתם במתני' ומחלקת בבריתא שאין הלכה כסתם, הא ודאי ליכא למימר שאין זה קרוי מחלקת הואיל ולא נחלקו שם תנאים בפרוש ורוב המשניות שנשנו בימי ר' חזרו ונשנו בימי ר' חייא ור' הושעיא יש מהם כדברי המשנה ויש מהם חולק עליה בסתם [ואעפ"י] כן אין המשנה נדחית מפני הבריתא ומשנה לא זזה ממקומה. ועוד יש לתמוה על רב אחא משבחא ז"ל שכתב בחבור שאלותיו [בסדר] אחרי מות על הא דדרש רב נחמן וכו' והדברים רחוקים. וזהו לשונו דריש רב נחמן וכו' ולית הלכתא כרב נחמן שלא קבלוה ממנו [חכמים] אלא אמרו כל דבר הנקרא עפר ואפר [מכסין בו] ונקורת פסילים אע"פ שאין [זורעין] בו ואין מצמיח מכסין בו וכו', תנו רבנן היה מהלך במדבר וכו' ולמ[עלה] מזה כתב כל סדר משנתנו עם ההוא כללא דרשב"ג. ודבריו נפלאים [מאד] בעיני הפלא ופלא הואיל ודחה סברא דרב נחמן היאך קבע הלכתא כברייתא דהיה מהלך במדבר דהא רב נחמן הוא דמסתייעא מינה ולית הלכתא כותיה וכשל עוזר ונפל עזור [ישעי' ל"א]. ואעפ"י שאיני כדאי לחקור במופלא ממני והיה לי להתירא משני הרים גדולים שלא יריצו את ג[לגלתי] אי לא דמסתפינא מחבריא אנא תנינא לה ואנא מותיבנא לה ואנא מתריצנא לה, והוה אמינא שאין משיבין את הארי לאחר מותו, ומחשבת הגאון אלפסי ניכרת מתוך דבריו שדעתו לומר שארץ מדבר מגדל צמחין ואין זורעין בו ומצמיח מעיקרו, ומתני' נמי לא פליגא אדרב נחמן דאיכא למימר דרשב"ג פליג אתנא קמא דתנא קמא בעי זורעין בו ומצמיח ורשב"ג סגי ליה במגדל צמחין, והלכך הלכה כרב נחמן דקאי תנא קמא כותיה. והכא גר[סינן] וממתניתא אמרתה ניהליה דתניא וכו' וקס"ד (דרבה) [דרבא] מעיקרא דאמר הא בורכא דרשב"ג מפרש הוא ולא פליג אתנא קמא דמתני' מדקתני כלל אמ' רשב"ג (אמ') ולא אמר רשב"ג (אמ') [אומר] שמשנתנו חלוקה עליו ואמ' ליה רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא [אנא] אמרתה ניהליה וממתניתא אמרתה ניהליה אני פרשתי (ששני) [ששנו] מחלוקות במשנתנו דתנא קמא בעי זורעין בו ומצמיח ומתניתא אמרתה ניהליה שהבאתי ראיה דבעי' זורעין בו ומצמיח כתנא קמא דמתני' ונמצאו דברי הגאון מכוונין ומחוורין יחד בלא ספק ובלא קושיא. ולדברי רב אחא יש לנו צד אחד לדונו לכף זכות ומכל מקום הוא חלוק על הגאון אלפסי ולא גר' לסברא דיליה וממתניתא אמרתה ניהליה דתניא וכו' אלא ה"ג ממתני' אמרתה ניהליה תנו רבנן היה מהלך וכו' ומדבר אפילו מ[גדל] צמחין נמי לא הוי והוה ליה כחול הגס שאין מכסין בו כל עיקר ושחיקת כלי מתכות וכיוצא בהם והא דאמרי' ממתני' אמרתה ניהליה דסבירא ליה נמי דתנא קמא פליג על ר"ש ב"ג ובעי זורעין בו ומצמיח וקם ליה רב נחמן בר רב חסדא כתנא קמא, ולית הלכתא כותיהו אלא כרשב"ג דבמגדל צמחין סגי דהוה ליה מחלקת ואחר כך סתם, מחלקת במתני' וסתם בבריתא והלכה כסתם, דבריתא נמי דיקא כר"ש ב"ג דבריתא שהיה מהלך במדבר שאינו מגדל צמחין כלל הוא שצריך לשרוף טליתו הא יש לו דבר המגדל צמחין אין צריך לדבר אחר וגרסא זו מצאתיה בספרי' ישנים.
שוחק דינרי זהב ומכסה, ואע"ג דשחיקת דינר אין מגדלת צמחין כמו שחיקת כלי מתכות, מיהו הואיל ואיקרי עפר מכסין בו דכתי' ועפרות זהב לו [איוב כ"ח]. ושריפת טלית ושריפת אוכלין, אפר דידהו אינו מגדל צמחין ופליגי ביה ב"ה וב"ש דלב"ה איקרי עפר ומכסין בו אע"פ שאינו מגדל צמחין מידי דהוה אדינר זהב דכת' [במדבר כ'] ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ולב"ש אין מכסין דעפר שריפה איקרי עפר סתמא לא איקרי. ודוקא אפר טלית ואפר אוכלין דהינו אפר פרה, אבל אפר שריפת עצים לדברי הכל מכסין בו דמגדל צמחין. וגם שריפת כלי מתכות וכל דבר אפר דידהו מגדל צמחין לבר מאוכלין ובגדים. ולפי זה הפי' אתיא שפיר ההיא דמסכת ביצה [ב' ע"א], ושוין פי' אפילו ב"ש דאמרי עפר סתמא לא איקרי שאפר הכירה מוכן, והתם אפר עצים וכלים הוא והכא מיירי באפר אוכלין ובגדים. ודיקא נמי מדתנן גבי דינר זהב שחיקה ולא שריפה משום דשריפת כל כלי מתכות נמי ראוי לכסוי דהא מגדל צמחין, ולפי' זה נמי אתיא שפיר ההיא הלכתא דפרק כל הצלמים [מ"ג ע"ב] דמשמע התם דאפר כלי מתכות מזבל ומגדל צמחין, דתנן התם אמר ר' יוסי שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשית זבל, ואיכא לאוקמה דמיירי בנשרף דכל בטול ע"ז בשריפה כדאשכחן במשה ובדוד, מיהו בלא הכי לא קשה מידי מההיא, דלא משמע התם אלא שהוא מזבל ויש דברים הרבה שמזבלין ואינן מגדלין צמחין. ורבנו שמואל ז"ל פי' דבההיא דביצה מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אהא דקאמ' ומודים והכי קאמ' שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, ואפר הכירה לבית הלל מוכן הוא.
תנא הוסיפו עליהם השחור, פחמי' כתושין. ויש אומ' פיח הכבשן. נקורת פסילים, עפר שמנקרין מן הריחים. אפר פרה ועפר שוטה חשיב עפר... דהתם מצוה איכא הנאה ליכא דב[לאו] כסוי נמי הוה משתרי בשר. אבל באפר (כירה) [פרה] הוה הנאה שמטהרין מטומאתו דאי לאו אפר אין לו טהרה עולמית, ועפר שוטה מטיל שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע [במדבר ה'].
<h2>דף פט.</h2>
שבולם עצמו, שסוגר את פיו ודומה לו בבכורות [מ' ע"ב] פיו בלום ורגליו מבולמות ומתחת מי שמשים עצמו תחת הכל הוא זרועות עולם.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה. ובמוקדשין, פליגי בה בגמ' [צ' ע"א] איכא מאן דאמ' אפילו [בעולה] ואיכא מאן דאמ' בקדשים הנאכלין. מפני שאין לו כף, [מ]פרש בגמ' [צ"ב ע"ב] אית ליה ולא עגיל. כף, פולפא הנכרכת סביבות עצם הקולית סביב סביב בעגול אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואין דומה לכף, כל בשר גבוה ועגול קרי כף כדאמרי' [נדה מ"ז ע"א] (בגרה) עד שתמעך הכף גבי סימני בגרות.
וחלבו מותר של השליל, בגמ' [צ"ב ע"ב] מפרשינן דמחלקת בבן תשעה חי אבל בבן שמנה דברי הכל מותר ואף בבן תשעה הלכה כר' יהודה הילכך כל שליל מותר הוא וגידו וחלבו דקי[מא] לן כר' יהודא דסבירא ליה כרבנן דאמרי בן פקועה אינו טעון שחיטה וקרינא ביה כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור כדאיתה בפרק [בהמה (ע"ד ע"ב)] והכין כתב בעל הלכות והגאון ר' יצחק ז"ל בפרק בהמה המקשה [דפסק] כר' יהודה. אבל הרב רבנו משה זצ"ל כתב [פ"ז מהלכ' מאכ"א ה"ג] דבן תשעה חי אע"פ שהוא ניתר בשחיטת אמו, חלבו אסור. ונראה מדעת הרב הזה משום דפסק [כר'] יוחנן דאמרי' פרק בהמה המקשה [ע"ה ע"א] הושיט ידו למעי בהמה ותלש [חלב] מן בן תשעה חי ואכל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים קא גרמי ריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא קא גרמי ור' [יוחנן] מוקים לפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בבן שמנה ופליג אדר' אושעיא דמוקים לה בבן תשעה חי. ואני הכותב אומר דלא פליג ולא דמי דהתם מיירי שלא נשחטה אמו אבל היכא דנשחטה אמו כל בבהמה קרינא ביה ואפילו ר' יוחנן מודה דחלבו מותר אע"פ שכלו לו חדשיו. וכן מצאתי שכתב רש"י ז"ל כדברי התם בבהמה המקשה גבי הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב וכו'.
<h2>דף צא.</h2>
פנימי הסמוך לעצם, הוא גיד הארוך בצד פנימי של ירך הנתון לארכו של שופי כשמפרעין הירך. ופושט בכל הירך ראשו אחד מ[חובר] בעצם האליה ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חבור הקולית ועצם הירך, ושם הוא סמוך לעצם, אסור מן התורה וחייבין ע[ליו] מלקות כדיליף בגמ' מהירך דפשיט איסוריה בכוליה ירך, ועוד שהוא על הכף שהכף הוא בשר עגול הסובב את הקולית ודבוק בה ועל שום שהוא בצד פנימי של ירך [צד] שכלפי הירך חברתה כשה[בהמה] מחוברת קרי לה פנימי. חיצון, גיד קצר הנתון לרחבו של שופי בסופו מובלע בכף הסובבת את הקולית והוא נתון בצד חיצון של ירך. אסור, מדרבנן. ואין חייבין עליו, דלאו הינו על הכף אלא בתוך הכף.
<h2>דף צב:</h2>
ובגמ' בעי ר' ירמיה אית ליה לעוף עגיל אית לה לבהמה ולא עגיל בתריה אזלינן או בתר מיניה אזלינן, [ו]לא איפשיטא ולחומרא והרב לא הזכירה כלל. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרי' [מנחות ל"ז ע"א] גבי תפילין ת"ר אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן, וניחא ליה שאני התם דכת' ידכה יד כהה וגזרת הכתוב הוא. ואחרים פרשו דשאני הכא דאיכא לספוקי דניזיל בתר מינה דעל ידי מעשה נאסרה ומה יעקב יש במינו כף ועגול, אף כל שיש במינו כף ועגול. ומן הטעם הזה נחלקו חכמי הצרפתים ז"ל בענין חליצה דגמרי' רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואטר יבם חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן דגמרי' מתפילין או דילמא שאני התם דגזרת הכתוב הוא אבל בעלמא מספקא לן מבעיא דר' ירמיה הילכך [יחלוץ בשתיהן, ואעפ"כ יש לחוש מדאמרי' במסכת בכורות] [מ"ה ע"ב] אטר בין ביד בין ברגל (אסור) [פסול] ופרש"י ז"ל [משום דבעינן ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא] דגמרינן ממצורע הכא נמי [לענין חליצה] ימין בעי דילפינן רגל רגל ממצורע כדאמרי' בזבחים [כ"ד ע"ב], [יד] יד לקמיצה [רגל] רגל לחליצה מפני זה אפילו חלץ בשתי[הן] לא הויא חליצה והדבר צ"ע.
אמ' שמואל וכו' הכי איתה בגמ' אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל פי' חלבו מותר דקתני במתני' לדברי הכל ולא סוף מילתיה (היא) דר' יהודה היא. ופריך בגמ' חלבו [דמאי אי לימא] חלבו דשליל הא מפלג פליגי דתניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ר' יהודה אומ' אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו. וקשיא לן מה לנו מדברי ר' אלעזר ולמה הביאו, ויש לומר דאם לא היה מביא ר' אלעזר הוה אמינא דזה חלבו דגיד אבל עתה שמביא ר' אלעזר דמפרש והלך ר' מאיר לשיטתו כו' ודוקא בבן תשעה פליגי אלמא בחלבו דשליל פליגי דאם לא תימא הכי אלא בחלבו דגיד אם כן אמאי קאמ' ר' אלעזר מילתיה אפלוגתא דבבריתא אמתני' הוה ליה למימר דפליגי בה בגיד והוה ליה לפרושי דר' מאיר הלך לשיטתו. ועוד קשיא לן אי דוקא בבן תשעה אסר גיד ומשום דצריך שחיטה [ל]ר' מאיר אם כן איכא למתמה דפרק בהמה המקשה שנה ר' דברי ר' יהודה בלשון חכמים כדתנן וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו והיינו ר' יהודה דקא שרי גיד דשליל דהא בהא תליא מילתא אם כן משמע דסבר כר' יהודה והכא סתם לן בפרקין כר' מאיר דקתני בפרקין ונוהג בשליל סתם ולא קאמ' דברי ר' מאיר אם כן סבירא ליה דצריך שחיטה כיון דהא בהא תליא, אלא בעל כרחין הלך ר' מאיר לשיטתו לא קאי אלא אחלב דשליל אבל בגיד פליגי אפילו בבן שמנה אע"פ שהוא מותר בשחיטת אמו לדברי הכל דאיסור גיד אינו תלוי בשחיטה, והשתא לא תיקשי מידי סתמא אסתמא וגם לא אמר ר' אלעזר דבריו על המשנה.
ותו פריך בגמ' אלא חלבו דגיד הנשה והא מפלג פליגי וכו', חלבו של גיד הנשה עיקרו של שמנונית הגיד מותר לדברי הכל מן התורה אבל מדרבנן אסור... מעיקרו, מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר. גוממו עם השופי, החלב הגובה ונראה על השופי גומם ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד אבל עיקרו ושרשו של שומן [ושל גיד מותרין]. עם השופי, בשוה לשופי יחתכנו. ומודה שמואל, אע"ג דמן התורה מותר קא אסר ליה ר' מאיר מדרבנן. (דקיימא) [וקיימא] לן כר' מאיר, הילכך מחטט אחריו כל מקום שהוא ובין שפיו ובין עיקרו אסור מן התורה וחותך שמנו מדרבנן אבל שפיו אפילו מן התורה אסור, כך נראה לי הכותב מסוגיא דגמ' דהכא ומעוב[דא] דבר פאול דהוה מנקר אטמא קמי שמואל.
חוטי חלב, כגון חוטי הכסלים וגם בחלב שעל הקרב יש חוטין דקין אסורין מדרבנן ואין חייבין עליהן כרת.
<h2>דף צג.</h2>
לובן כוליא, שבתוך חריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא. ממרטט ליה, משרש אחריו. גאים ליה, בשוה לכוליא אבל החפוי בכוליא אוכל. חלב שהבשר חופה אותו מותר חלב שעל הכסלים, שתחת הכליות נראה בגובה הכסלים ואחר כך נבלע תחת בשר אדום ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופהו מותר. ונראה, שאותו חלב תותב קרום ונקלף הוא דאם כן אפילו לא היה בשר חופה אותו מותר כדמוכח לעיל באלו טרפות [מ"ט ע"ב].
האי תרבא דתותי מתני, זהו עליונו וגבהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר, ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונבל"ש שרחבו מרחיב למעלה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. פרוקי מיפרקא, כשהיא הולכת איבריה נעים והמתנים פעמים שהן נמשכין כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן. תרבא דקליבוסתא, עצם קטן ומונח על עצם שקורין אנקא ומחובר לכליות ועליו יש חלב תחת ראש המ(ו)תן שקורין לונבילש כפירש"י ז"ל. המסס ובית הכוסות, בסוף הקרב ולא זהו עיקר חלב המכסה את הקרב ואעפ"כ דינו כדין חלב שעל הקרב.
חוטי יד, שאנו נוטלין מן הכתף. ריש מעיא, כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרור חלב שעליהם אורך אמה. וזהו חלב שעל הדקין, דבין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא אסור כדאמרי' בפרק אלו טרפות [מ"ט ע"ב]. והרב ר' משה ז"ל כתב [פ"ז מהלכ' מאכ"א ה"ט] חלב שעל גבי הדקין הוא ראש המעים הסמוך לקיבה ולא כתב באורך אמה כמו שכתב רש"י ז"ל. נראה שהוא סובר דהאי באמתא בני מעים קרי אמתא על שם אמת המים. ויש מן הגאונים שאומ' שראש המעין זה שצריך לגרדו הוא במעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים.
שבעוקץ, היינו חמשה חוטין. בכפלי, פלנק"ש עוקץ אנקא. בעי לחטוטי בתרייהו. עד שימצא במספר הזה. חמשא חוטי הוו, חמשה מקומות יש בהן חוטין של איסור. דטחלא, טחול. דידא, שביד. ודלועא, שבלחי, וחוטין דקין הן דחשיב הילכך לא תנא מוזירקי הצואר שאף הם משום דם. משום דמא, נפקא מיניה דהנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי, והנך דמשום תרבא לית להו תקנה הכי מסקי' בגמ'. והני מילי דהנך דמשום דמא בעי חיתוך ומליחה לקדרה אבל לצלי לא בעי ולא מידי, וגמרי' לה להא מילתא מדגרסי' בפרק הזרוע [קל"ג ע"א] ר' אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה. ולא היא אי מטוי ליה מידב דייבי ליה אי לקדרה אדמחתך להו ומלח לה מידב דיבי. [דביעי], ביצים של זכר. דמוקרא, פי' מוח כדמתרגמי' [איוב כ"א] ומוח עצמותיו ישוקה, ומוקרא דגרמיא פטים. קרום שעל דד הטחול, קרום שעל מקום עביו שהוא מחובר שם לכרס, וחייבין עליו דחלב דקרב הוא. עילאה, ממש חלב שעל הכליות שעליו קרום דק והוא חלב גמור. תתאה, קרום. ביעי חשילתא, ביצי זכר מעורין בתוכן בגופו חד אסר משום אבר מן החי דאע"ג דתלו ביה כחתוכין דמו מדלא בריאן. ורב אשי שרי, מדלא קא מסרחן ש"מ חיותא אית בהו, שריין מן התורה.
<h2>דף צג:</h2>
ואת לא תיכול, ש[מבבל] אתה ויש לך להזהר במה שאסור משום מנהג שישראל נהגו בו איסור משום דדמיין לאבר מן החי, כך כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ה מהלכ' מאכ"א ה"ז]. ואל תטוש תורת אמך, מנהג [מקומך] שנוהגין בו איסור. הני ביעי דגדיא, עד תלתין יומי משיולד שריין בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה לבלע באבריו. גדיא, לא דוקא. אזרען, יש בהן זרע אסירן בלא קליפה בידוע שיש שם דם.
אומצא ביעי ומוזירקי, לקמן מפרש פלוגתיהו. בכל התורה כולה, כל היכא דמשכחת רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו [ה]הוא דמיקל רבינא. דאסמיק, שנגונאר בלעז. חתכיה, חתיכות הרבה. תלייה בשפודא, בתוך התנור לצלות בלא חתיכה ומליחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט. מיידב דאיב, דהא הואיל ותלוי שפיר דמי. מישב שייבי ליה, שואבין את הדם ושרי. מצמת צמתא ליה, הגחלים צומתין את הבשר ואינו מוציא דמו והוא נצלה בתוכו ואסיר. מוזירקי, חוטי הצואר. [פסחים ע"ד ע"ב] [האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור], דרכן היה לחלוט הבשר בחומץ להוציא דמו. מגמע ליה גמועי, לחומץ שחלטו בו אומצא דלא אסמיק.
האי מולייתא שריין, עוף או גדי ממולא בשר כתית ותופרין אותו מפיו ומבית נקובתו וקושרין אותו על השפוד וצולין אותו בלא מליחה כלל, והתירה רבא לפי שאע"פ שפולט המילוי דם בתוך העוף והעוף בולע אותו גם הוא חוזר ופולט אותו על האש כשם שפולט את דם עצמו שאין הבשר צריך מליחה לצלי כלל דמידב דאיב ושרי, אבל לבשולי בקדרה אסור מאי טעמא דנפיק דמא מן הבשר שמשים בתוך העוף או בתוך הגדי ובולע הדם אותו עוף או אותו גדי ופולטו בקדרה שבו בישולא. מיהו בזמן שמחתך, ומולח כראוי אותו בשר שמשים בתוך העוף אפילו ל[קדרה] שפיר דמי לבשלו ובלבד שלא ישים בו את הכבד..... כי הכבד אפילו חתכיה ומלחיה אסור לבשלו [בקדרה] עד שיבשלו בצלי. וכן נמי כל הדקדוקים שדקדקנו בענין טפלה דבעינן דזיג הני מילי בלא מליחה אבל אם מלוח כהלכתו העוף והבשר שבתוכו עושה ממנו טפלה ואין אנו צריכין לחזור אחר כל הדקדוקין אלא מותר לעשות ממנו טפלה בכל קמח[ין] ובין זיג ובין אסמיך העוגה לאחר אפייתה מותר.
רישא בכבשא, הראש כשרוצים להסיר שערו נותנין (בו) [עליו] מים וטומן אותו ברמץ. כבשא, הטמנה. אותביה אבית השחיטה, [שבית] השחיטה למטה. דאיב דמא, דרך החתך ושפיר דמי. אצדדין, על לחייו. מיקוא קוי, דמא בתוכו ואסור. אנחיריה, נקבי החוטם למטה. דץ ביה מידי, דיהיב בנקב החוטם מידי שלא יסתם. וכתב בעל הלכות גדולות ז"ל מאן דמטוי רישא צריך לאנוחיה בית השחיטה לתתאי כי היכי דנידוב דמא, והיכא דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה אבל כולי רישא שרי באכילה. וכן כתב הרב ר' משה ז"ל [פ"ו מהלכ' מאכ"א הי"ד]. מיהו משמע הני מילי בצלי אבל אי בשלו בקדרה אוסר הכל אע"ג דמונח בכיסתיה אי אפשר דלא פליט, הילכך משערי' ליה בששים וכנגד כל המוח כולו משערינן. [ע"ז ס"ו ע"ב] בת תיהא, [נקב] שמריחין בו את היין.
ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי וכו', מדברי הרב ז"ל אתה למד דהא דקימא לן דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל בין במינו בין שלא במינו. (לא אמרי'). והרב רבינו משה זצ"ל [פט"ו מהלכ' מאכ"א הי"ב] כתב דדוקא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם. ואיכא קושיא עליה מההיא דתנן פרק משילין [ביצה ל"ז ע"א] האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ותבלין [לקדרתה, הרי אלו כרגלי שתיהן ובגמ' פריך וליבטלו מים ומלח אגב עיסה] ואוקמה רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלמא דבר שיש לו מתירין אפילו שלא במינו לא בטיל ואפילו באיסורא דרבנן. ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב בדיעבד ולוי בלכתחלה אלא בתנור מתוך שהוא צר וקטן ואזיל האי ומפטם ליה להאי אבל פורני שהוא גדול אין להחמיר כל כך דהא שליט ביה אוירא טובא.
פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח, כותח יש בו חלב והפת שאפאה עם הצלי שואבת ריח הצלי לפיכך אסור לאוכלה בכותח. משכחת לה דשייך בההיא [מימרא] וכו', [דסבירא] ליה לרב כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל [משום הכי אסר] בשר השחוטה באותו פטום של בשר [הנבלה] שהוא מועט דלרבנן אפילו נתערב גופו של איסור בדבר היתר בששים משערי' ליה. כיון שנתן טעם וכו', בגמ' [ק' ע"א] מפרש לה ונקיטינן מההיא שמעתא חתיכת נבלה שנפלה לקדרה שיש בה חתיכות של היתר ורוטב לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אם יש ברוטב לבדו כדי לבטל האיסור אין מסיעות לו חתיכות ההיתר דכיון דמין במינו ולא בטיל כל מין במינו ושאינו מינו סלק את מינו (כשאינו מינו) [כמי שאינו] ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, ואם נתנה טעם חתיכת הנבלה באחת מן החתיכות נעשו שתיהן חתיכה של נבלה ואין שאר החתיכות והרוטב מותר אלא אם כן יש ברוטב לבדו לבטל אותן שתי החתיכות. ולרבנן לעולם מצטרפות כל החתיכות שאין בהם טעם האיסור עם הרוטב לבטל האיסור ולא אמרי' סלק את מינו כמי שאינו. ואע"ג דקימא לן כרבנן נקיטי' מיהא לענין יין נסך דלא בטיל מין במינו, שאם נפל משהו יין נסך לחבית של יין מזוג שאם יש במים לבדם כדי לבטל האיסור מותר אפילו בשתיה, וכן כתב הרב ר' משה זצ"ל בהלכות מאכלות בספר קדושה פרק ששה עשר [הל"א]. והרב ר' זרחיה ז"ל במסכת ע"ז [לדף ע"ג ע"ב]. והרב ז"ל לא כתב מזה כלום. ומצאתי כתוב בספר הישר [סימן תע"א] דהא דקימ' לן דיין נסך במינו לא בטיל דוקא יין שנתנסך לפני ע"ז אבל סתם יינן דינו כשאר אסורין שבתורה. וראיתי לאחד שכתב נראה לי שהרב אלפסי ז"ל היה סובר שהיין המזוג הרי הוא כא[לו] כולו יין... האיסור שהרי הרוטב העבה אנו... אותו כאלו הוא מין [במינו] כדאמרי' בפרק כל הבשר [ק"ח ע"א] אי דנפל לרוטב רכה הכי [נמי] הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה וכל שכן המים [המזוגין] ביין . ומי שכתב זה לא ראה אלא מה שלפניו ודבר זה מחלקת חזקיה ור' יוחנן במסכת ע"ז בפרק השוכר [ע"ג ע"א] דאמרי' התם יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה [הגדילו] באיסור אסור בהיתר מותר ור' יוחנן אמר הגדילו באיסור מותר, ואסיקנא דברואין קא מיפלגי חזקיה לית ליה רואין לא אמרי' רואין את מינן כאלו אינו ושאינו מינו רבה עליו [ומבטלו] אלא כיון דיין כשר קדם ליין נסך ויין כשר היה רבה על [המים] ולא בטל כי נפל יין נסך מצא מין את מינו וניעור אבל כי נפיל יין נסך ברישא בטיל ליה במים דמים הוי טפי עליה וכי [הדר] נפיל יין כשר שרי דמשבטל יין נסך לא אמרי' חוזר וניעור, ור' יוחנן סבר רואין פי' כיון דנפל יין נסך למינו ושאינו מינו [רואין] את מינו כאילו אינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וחזקיה ור' יוחנן הלכה כחזקיה דרביה הוא וזהו דעת הרב אלפסי.
טבח שנמצא אחריו חלב, דדרך הטבח לנקר הבשר בכשעורה להעבירו, ולא מלקינן ליה ומעברינן ליה. אכשיר דרי, בתמיה. מעיקרא סברי לה כר' יהודה, ולפיכך אמרו חכמים נאמנין, ולבסוף סבור חכמים כר' מאיר דבעי חטיטה. ואמרי אין נאמנין וכמה דהוו דכירי, טבחים לר' יהודה גרירי בתריה מפני הטורח ואין שומעין למוסר חכמים כדאמרי' ומקלו יגיד לו [הושע ד'] ומשום הכי לא הוו נאמנין. ובזמן הזה דאנשיוה לרבי יהודה, הוחזק המנהג כר' מאיר אמרו (כר' מאיר) נאמנין.
מתני' שולח ארם ירך לנכרי וכו', ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומו של גיד הגשה היה ניכר שלא ניטל ממנה כלום [ו]הלוקח מבין ומכיר שלא ניטל ונוטלו, אבל אם היתה חתוכה כסבור הלוקח מן הגוי שניטל ממנה גידה ואוכלה בגידה. ומוקים לה בגמרא בעיר שאין שם אלא טבחי ישראל וכשיש שם טרפה מכריזין דכיון שלא יכריזו ליכא לספוקי בטרפה ונבלה ומותר ליקח בשר מן הגוי כל אותו היום שלא הכריזו....... שיבדוק בבשר אם הוא בן יומו אם לאו. אבל כל מקום שאין [מכריזין מותר] לשלח אפילו חתוכה דלא אתי למזבן מיניה. ובלבד שלא יתננה לו בפני ישראל, שאם יראה ישראל שמא יקנה ממנו ויטעה בגיד הנשה המונח בתוכו. ואליבא דהלכתא, אפילו שלא בפני ישראל ומקום שאין מכריזין אסור גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ומשום הכי חתוכה לא אבל שלמה כשרה ליכא למיחש למידי.
גמ' ירך, שלמה משמע. חתוכה לא, אלא אם כן ניטל גידה דכיון דחתוכה היא כסבור הלוקח מן הגוי שניטל גידה ואוכלה בגידה.
<h2>דף צד.</h2>
גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקחה ממנו כסבור ניטל גידה. ואיבעי' אימ', טעמא דמתני' דאמ' חתוכה לא לישדר עם גידה משום דגונב דעתו דגוי כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גיד עד שנראית לעצמו ואחר כך נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם. לא יסרהב, לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה חנם. ולא יפתח לו, כל חביותיהן מגופות וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק והוא סבור שעכשיו הוא פותחה, ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא אליו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם, כסבור זה הפסד גדול נפסד זה על ידי שהרי תשאר חבית זו חסרה ות[ת]קלקל יינה וזה לא יפסיד כלום שהרי ימכרנה לחנוני מה [שפתח לו]. [ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן], ויודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן ואם בשביל כבודו של אורח להודיע לבריות שהוא חביב עליו מותר.
המתקשקש, חסר, לפי שזה סבור שהוא מלא. שמתעהו וגונב דעתו. חבר עיר, חבורת עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב שזה מכבדו כל כך. מותר, דגדול כבוד הבריות. סנדל, של עור בהמה שמתה מאיליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה. הסכנה, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור. שמן צף על פיה, כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם. וחנק את עצמו, שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם.
<h2>דף צה.</h2>
בשר שנתעלם מן העין אסור, שהיתה שעה אחת שלא ראהו ואפילו מונח על שולחנו באותו מקום שהניחה אסורה דחיישי' שמא עורבים החליפוה בנבלה שהיתה בפיהם. [מקולין], בית המטבחים כלומ' מקולין העומדין בעיר וטבחי ישראל המתעסקין בהם. בשר הנמצא ביד גוי מותר, דהא אין דרך בני העיר לשחוט אלא לקנות מטבחי ישראל וליכא למימר נמי שמא טרפה מכרו לו דמיירי במקום שמכריזין וכיון דלא הכריזו כשרה היא. נמצא ביד גוי שאני, אבל בנמצא בקרקע מושלכת גזרו ביה רבנן שמא עורבים הביאוהו מעיר אחרת או שמא חולדה וברדלס גררוהו והחליפוהו הא אם נמצאת תלויה בדרך שאין העופות והשרצים עושין כן מותר כך כתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. [וההיא (ע"ב) דרב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה] וחזא חיותא דתליא ...... [הוה מקום שהעורבים] נושאין ונותנין שם ולפיכך חששו לה. ספיקו אסור, [דנפקא לן מקראי בפרק בתרא] דיומא [פ"ד ע"ב] ובפרק קמא דכתובות [ט"ו ע"א] דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וזה מן הקבוע לקח, אבל נמצא דנייד הלך אחר הרוב דהשתא [לאו] קבע איכא, שאותן הטבחים מוציאין הבשר מן החנויות באסרטיא למכור ונפל להם דהוה ליה פריש, וכל דפריש מרובא פריש ולא אמרינן דשמא מיד הלוקחים נפל והוה ליה קבוע וכו' הכא נמי נמצא ביד גוי, כלומר דאי נמצא ביד יש[ראל] היינו שואלין לו מאיזה חנות לקח והוי נא[מן], אלא נמצא ביד [גוי] דאותו גוי אי אמר נמי מבשר נבלה לקחתי לא מהימן ואזלינן בתר רובא, שהמוכרים מוציאין הבשר למכור בחוץ והוה ליה פריש וכל דפריש מרובא פריש.
<h2>דף צה:</h2>
אלא רב היכי אכיל בשרא, הואיל ובהע[לם] אסר ליה. ומשני בשעתיה שנשחטה לפניו. ולא תיק[שי] ל[ך] כיון דהלכתא כותיה דרב היכי אמ' רב היכי אכל בישרא דמשמע דהוא ניהו עביד כ(מ)שמעתיה אבל לכולי עלמא לא והוה ליה למימר אלא לרב היכי אכלינן בישרא, יש לנו כיוצא בזה בתלמוד כדאמרי' בריש אלו טרפות [מ"ד ע"א] ולרב פפא קשיא מתני' ועל כרחין הלכתא כרב פפא. אתלתא קרנתא, כזה כל חתיכה שלשה קרנות ומשום סימן שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו.
וקימא לן כותיה דרב, דאמ' בשר שנתעלם מן העין אסור אלא אם כן יש [לו סימן או טביעות עין] שחיטתן [מוכחת] עליהם. כתב הרב רבנו משה זצ"ל [פ"ח מהלכ' מאכ"א הי"ב] [וכבר אסרו] חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי אע"פ שכל השוחטין והמוכרין ישראל. ואיני יכול לישבה בפי' שמועה זו, דבהדיא משמע נמצא ביד גוי מותר. והרב רש"י ז"ל פסק [כלוי דאמר] בשר שנתעלם מן העין מותר. וכן כתב הרב ר' זרחיה ז"ל וכתב ומסתייע הדין [סברא] מעובדא דרב [חנן] מנהרדעא דאיקלע לגבי רב כהנא [לפום נהרא] במעלי יומא דכפורי וכו'. ושאר עובדא דמייתי בגמרא דאזלי בהו רבנן לחומרא תלמידי דרב הוו, אי נמי מדת חסידות היתה בהם להחמיר על עצמן, אבל לכולי עלמא כלוי מורינן. ודיקא נמי מדאמרי' בגמ' אלא רב היכי אכיל בשרא, דאלמא הוא ניהו דעביד כשמעתיה אבל לכולי עלמא לא, דאם כן הוה ליה למימר אלא לרב היכי אכלינן בשרא, כל זה לשון הרב ר' זרחיה ז"ל, ואנו כבר כתבנו לעיל [דלא] קשיא הא דאמר אלא רב היכי אכיל בישרא. כרכשא, טבחייא בלע[ז]. רב הונא סבר ליה כרביה דאסר בהעלמה.
דהא מהדרי' אבדתא, לכל אדם בסימנא ולא מהדרי' בטביעות עינא אלא לתלמיד חכם שהוא חכים וחריף ומכיר בטביעות עינא. השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמרי' טביעות עינא עדיף, והאי דלא מהדרי' אבדתא בטביעות עינא כי אם לתלמיד חכם היינו טעמא דחיישי' משום חמדת ממון משקר דאמרי' גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן אבל לתלמיד חכם מהדרינן ....... דידעינן ביה דלא משקר ...... אבל טביעות עינא בכל שוה בין בצורבא מרבנן בין בעם הארץ, ובאיסורין ובעריות כי היכי דצורבא מרבנן מהימן [בטביעות עינא] הכי נמי מהימן עם הארץ, מידי דהוה אכל איסורין שבתורה [דנאמן] עד אחד. תדע דמייתי ראיה מסומא ומבני [אדם] שמותרין [בנשותיהן] בלילה ..... ש"מ דכולהו אינשי בקיאין בטביעות עינא. וקשה מה שכתב ר"ח ז"ל הכא והני מילי בצורבא מרבנן. בטביעות עינא דקלא, שנתן דעתו להכירה בקול. פלניא דהכי סימניה, [פלוני הרג את הנפש] ואין [אנו] מכירין בו מעולם אלא סימן כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג. ידעינן ליה בטביעות עינא, שמכירין אנו בו. ואילו אית ליה, לשניהם. טביעות עינא בגויה, שמכירו.
<h2>דף צו.</h2>
צריך ליטול את כולו, יחטט אחריו וסתם משנה ר"מ דאמר [צ"ב ע"ב] חטיטה בעי. ר' יהודה אומ' יקיים בו מצות נטילה, בגמרא אמרינן דר' יהודה טפי מחמיר מר' מאיר דר' מאיר אומר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ור' יהודה הירך כולי ירך משמע, וקשיא למתני' דמשמע דר' מאיר מחמיר טפי. ויש לומר דר' מאיר אית ליה חטיטה מן הקנוקנות היוצאין ..... שעל כף הירך בלבד ור' יהודה לית ליה אלא ..... ובעל התוס' פירש ג' מחלוקות בדבר, תנא דשמעתתא לא אסרי אלא שעל הכף ור' יהודה אסר טפי ור' מאיר אסר טפי מר' יהודה כדמשמע בההוא דבר פאולי. ומיהו קשה מאי טעמא דר' מאיר [דבשלמא רבי יהודה ות"ק דידיה פליגי בדרש דעל כף הירך כדשמואל] אבל ר' מאיר מאי טעמיה. ושמא ר' מאיר ור' יהודה לא פליגי בגיד מדאורייתא אלא ר' מאיר מדאורייתא כר' יהודה סבירא ליה והאי דאמרינן מאי דשקל בר פאולי דאורייתא לר' מאיר, הוא הדין לר' יהודה, אלא משום לישנא דהוה משמע דמאי דשייר הוי דרבנן שבקיה לר' יהודה ונקטיה לר' מאיר, דלר' יהודה אפילו מדרבנן שרי ע"כ.
מתני'. האוכל מגיד הנשה כזית חייב, ואע"פ שלא אכלו כולו. אכלו ואין בו כזית חייב, דברי' הוא וחייב בכל שהו כדאמרי' במסכת מכות [י"ג ע"א] אין אתם מודים באוכל נמלה כל שהו שהוא חייב אמרו לו מפני שהוא כברייתה. שעל הכף, אע"פ שהגיד ארוך אין אסור ממנו אלא מה ששוכב על הכף. כף, [בשר] הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד ארוך סובב מקצתו על גבי אותו בשר.
<h2>דף צו:</h2>
מתני'. כבשר בלפת, רואין כאלו הירך לפתות והגיד בשר, אלו היה נותן טעם בשר כנגד הגיד בלפתות בשיעור הירך אסור. ושיעורין הלכה למשה מסיני, וגמרי' דבהכי משערי' ואע"פ שאלו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר. והאי שעורא נראה שהוא פחות מששים, וכן כל נותן טעם שבמשנה בפחות מששים, והאמוראים החמירו והצריכו ששים.
גדי שצלאו בחלבו, שלא ניטל חלב הכליות שלו. אפילו מריש [אוניה], שאין שם חלב, ולא דמי לשמנונית הגיד. דשאני חלב דמפעפע, טרישפשר בלעז מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר. ודוקא שמן, אבל אי כחוש הוא קימא לן כר' יוחנן דאמר קולף. יש מפרשים כגון שאין בחלב אחד בששים בבשר ולפיכך בטל והוא הדין נמי לקדרה. ולא נהיר ממאי דאמרי' גבי אטמתא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא ופרישנא לקמן דהאי גידא שמנינות רוצה לומר, ואסר רבינא [ואי] גם כן מיירי שאין בחלב אחד מששים בבשר היכי אסר רבינא, בכי האי גונא אפילו בקדרה שפיר דמי, אלא ודאי עיקר הדבר שאין בבשר שיעור לבטל החלב ואפילו הכי כיון שהוא כחוש לא מפעפע ושרי בין בצלי בין במליחה דמליח הרי הוא כרותח דצלי. והוא הדין נמי בשמנינות דגיד ושאר חוטין וקרומית דאסירי משום תרבא שאם נמלח או נצלה עם הירך קולף ואוכל עד [שמ]גיע לשמנינות בין בכחוש בין בשמן.
[גדי] שמן שצלאו בחלב הכליות דאמרי' אסור [לאכל אפילו מריש אוניה], כגון שאין בבשר לבטולי החלב כגון שאין החלב אחד מששים ב[בשר] אם צלאו בחלבו אסור לאכל אפילו מריש אוניה (כגון שאין) דחלב מעט מפעפע בדבר שמן ונותן בו טעם, וטעמא לא בטיל. [והא] דאומרי' בגדי כחוש דקולף ואוכל עד שמגיע לחלבו, כתב[ו] [רבותינו] הצרפתים ז"ל דלאו דוקא עד שמגיע לחלבו דהא צריך ל[יטול ה]סמוך לחלב ואפילו כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח [כדאמרי'] (אומ) בפרק כיצד צולין [ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו [על חרס] חמה וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מחמת החרס יטול את [מקומו] מן הפסח לפי שנתבשל על ידי חמימות של אותו טיף והכת[וב אומר צלי] אש ולא צלי מחמת דבר אחר. בגמ' אמרי' רב הונא משמיה דרב יהודה אמר מה שהתיר ר' יוחנן כוליא בחלבה היא. ופי' רש"י [ז"ל] שהתירה מפני שמפסיק הקרום, והקרום אינו אוסר בכוליא ש... לפי שאיסורו מדברי סופרים. וכן לובן כוליא שאמרנו למעלה [צ"ב ע"ב] שר' יוחנן מחטט אחריו אע"פ כן אינו אוסר הכוליא לפי שאיסורו מ[דברי] סופרים.
<h2>דף צז.</h2>
אמור רבנן בטעמא, בכמה מקומות שנינו בנותן טעם. ואמור רבנן בקפילא, [כדאמר רבי יוחנן] ליטעמיה קפילא. ואמור רבנן בששים, בפרק בתרא דמסכת ע"ז [ס"ט ע"א] [פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בין בשר] בחלב ובין שאר איסורין [בששים] חוץ מיין נסך. [מין בשאינו מינו, שהאדם] יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן [ברית לטעמו] כגון תרומה וחולין. בטעמא, יטעמנו כהן אם אין תרומה [נותנת] טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים. והא דאמר' [דתרומה] עולה באחד ומאה היינו בממשות תרומה ולא [בטעמא]. [מין בשאינו מינו] דאיסורא כגון בשר בחלב, שאין בן ברית יכול לטעמו [סמכינן] אקפילא, ואשמעי' דמותר לסמוך עליו לפי תומו [ולא יודיעוהו] שצריכין [לו] לכל דבר איסור והיתר.
והא [דא]פליגי [ע"ז ס"ו ע"א] אביי ורבא דמר אמר בתר שמא אזלינן ומר אמר בתר טעמא אזלינן בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ובחלא דחמרא ובחלא דשיכרא [ולא] אפליגו במילי אחריני, משום דאלו דברים בלבד הוי מין במינן דהיינו טבל ויין נסך ובהני אפילו ר' יוחנן מודה דרבא בפי' סבר לה כר' יוחנן אלא שמוסיף חמץ בפסח כדפרשית לעיל. ועוד ראיה לדבר מר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק התערובות [ע"ט ע"ב] בזבחים גבי (דורסן) [חרסן] של זב וזבה דמין במינו בטל וקימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ובעל הלכות פוסק בהדיא מין במינו בששים לבד מחמץ בפסח מין שלא במינו וטבל ויין נסך במינו. ובשאלתות דרב אחא בפרשת צו את אהרן פוסק בכל איסורין שבתורה בששים אפילו בחמץ בר מטבל ויין נסך. ובתשובה ....... שאילו מקמיה ........
ורבנו שלמה ז"ל פסק במסכת ע"ז [ס"ט ע"א] ובכול' מסכתין כר' יהודה דאמ' מין במינו במשהו. והכין פסק הרב אלפסי ז"ל בתחלה בפ' בתרא דע"ז [סי' אלף ש"ג] והביא ראיה מחמירא דחטי וחמירא דשערי פלוגתא דאביי ורבא. ואי קשיא לך הא דאמר רבא הכא מין במינו דלי[כא] למיקם אטעמא בששים, נוכל לפרש דהכא מין בשאי[נו מינו] שאינו קרוי בשר אלא שמנינות דגיד ורבא לטעמיה דא[זיל בתר שמא] והוה ליה מין בשאינו מינו בנותן טעם והאי דקרי ליה מין במינו משום דחד טעמא אית להו. ורבא גופיה דאמר נמי בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, יש לומר דהתם בדין תורה קאמ' דכתיב אחרי רבים להטות אבל הכא [בעי'] ששים מדרבנן. אע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתב בשילהי ע"ז הלכה [כרב] ושמואל דאמרי במינן במשהו, חזר בו הרב אלפסי ז"ל וכן נמ[צא בכתב] ידי מר יוסף בר יושתו ז"ל ממדינת גאין שהעיד על רבו הרב [אלפסי] שחזר בו בסוף ימיו (ו)ממה שכתב בסוף ע"ז דפסק הלכה כרב ושמואל מדאביי ורבא, וחזר לפסוק הלכה כר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש וכן נמי פסק הרב ר' משה ז"ל [פט"ו מהלכ' מאכ"א ה"ו] כר' יוחנן וריש לקיש.
<h2>דף צז:</h2>
ואי קשיא לך בשר בחלב בטל בששים, הא תנן במסכת ע"ז אלו אסורין ואוסרין בכל [שהו] וקא חשיב בשר בחלב. אית דמתרצי דכי אמרי' הכא בחולין טעמא הני מילי קודם שנעשה בשר בחלב אבל לאחר שנעשה [בשר] בחלב אוסר במשהו. ואית דמתרצי דההיא דע"ז ליכא אלא בחתיכה של בשר בחלב שנתערבה בחתיכות של היתר [דתנא] תלי טעמא משום דבר שבמנין, והתירוץ אחרון עיקר וכן [כתבו] חכמי לוניל ז"ל.
מדקאמר רבא מין במינו וליכא למיקם אטעמא, ש"מ רבא כר' יוחנן וריש לקיש סבירא ליה וקימא לן [ערובין מ"ז ע"ב] רב [ושמואל] ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ושמעי' ליה לר' יוחנן דאמר [ע"ז ע"ג ע"ב] כל [איסורין] שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ודרבא עדיפא מדר' יוחנן דאלו ר' יוחנן משוי חמץ בפסח [ככל] איסורין בפרק כל שעה [פסחים כ"ט ע"ב] ורבא פוסק בחמץ בפסח במשהו ולא ...מטעמיהו דרבא טעמיה משום חומרא דחמץ בפסח.
מין במינו, בין דהיתירא בין דאיסורא דליכא להבחין טעמן אי נמי [מין] בשאינן מינן דאיסורא היכא דליכא קפילא דליטעמיה משערי' בששים. אבל היכא דבדקיני' ויהיב [טעמא], לעולם טעמא לא בטיל כדאמרי' בכמה דוכתי, וכן כתב רש"י ז"ל ראיה בסוף הלכה זו מיהא דאמרי' בסוף הלכה זו גבי שאור של תרומה בעיסה של חולין ויש בהן בנותן טעם בין יש בו לעלות באחד ומאה בין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור, וכי לא יהיב טעמא נמי בעי' ששים לבטלה כדאמרינן בגמ' אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם לעלות באחד [ו]מאה בין שאין בהם לעלות מותר, ואמרי' אין בהם לעלות באחד ומאה אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בששים.
הנהו אטמאתא דאימלחן בי ריש גלותא וכו', והכא נמי בשמנינות הגיד אית לן לאוקמה דאי בגיד עצמו מאי טעמא דמ[אן] דאסר הא קימ' לן דאין בגידין בנותן טעם. רב אשי שרי בקליפה כמו שמפורש למעלה דקימ' לן מליח הרי הוא כרותח דצלי, ורבינא דהוא אסר סבר דכרותח דמבושל חשבי' ליה הילכך הוה בעי ששים, ובמה שנמלח מהנהו אטמאתא לא הוה ביה ששים דניבטיל.
כשהן משערין האיסור בששים משערין אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב ובקיפה ובחתיכות, כך היא גרס' הרב אלפסי ז"ל. ונראה מדבריו דלא משערי' לא בקדרה עצמה ולא במאי דבלעה קדרה. ובספרים שלנו גרסי' משערין ברוטב בקיפה ובקדרה, איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלע קדרה. והרב רבנו משה זצ"ל [פט"ו מהלכ' מאכ"א הכ"ד] פסק כלישנא בתרא שכתב כשמשערין [ב]ששים משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומדן הדעת שהרי אי אפשר לעמוד על [מה] שבלעה בצמצום. ואם נשפך הרוטב והדבר עומד בספק אם היה ששים אם לאו, לדברי רש"י ז"ל שאומר [צ"ח ע"ב] שטעם כעיקר מדברי סופרים יש להקל ולדברי רבנו יעקב ז"ל שאמר טעם כעיקר מן התורה יש [להח]מיר.
קיפה, פונדרלייש דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי [קדירה]. ירך שנצלה בגיד הנשה שלו, קימא לן כשמואל דאמר קולף [ואוכל] כלומ' חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד. הא מילתא בשמנונית [הגיד] אית לן לאוקומה דאי בגיד הנשה גופיה מאי קמ"ל, הא ק[י]מ"ל [דאין] בגידין בנותן טעם ובין נתבשל ובין נצלה משליך הגיד והשאר מותר.
ואין גיד מן המנין, דבעינן ששים דהיתירא לבר מיניה והכא נמי בשמנינות גיד אית לן לאוקומה, דאי בגיד הנשה גופיה במאי עסקי' אם אנו מכירין אותו בקדרה הא קימא לן דאין בגידין בנותן טעם ומשליך אותו והשאר מותר, ואם אין אנו מכירין אותו אפילו באלף לא בטיל כדתנן במתני' אם אינו מכירו כולן אסורין ופרישנא טעמא בגמ' [צ"ט ע"ב] משום דברי' לא בטיל. והרב ר' אברהם ז"ל כתב דהא דקימ' לן דברי' לא בטלה הני מילי בברי' של איסור שנתערבה כצורתה בבריות של היתר כגון גיד הנשה שנתערב כשהוא שלם בגידין של היתר ואין אנו מכירין איזהו של היתר ואיזהו של איסור, אבל אם נימוח בקדרה אף הוא עצמו בטל בששים כשאר האיסורין. וכן חתיכת איסור הראויה להתכבד בה בפני האורחין שאינה בטילה הני מילי בחתיכת איסור שלמה שנתערבה בחתיכות של היתר ואין אנו מכירין אי זו היא של איסור ואי זו היא של היתר אבל אם נימוחה בקדרה אע"פ שהיתה קודם שנימוחה ראוי' להתכבד בה בפני האורחין אף היא עצמה בטלה בששים כשאר האיסורין. ולפי האי סברה מצינן לאוקומי הא דאמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין בשנימוח בקדרה. ונראין דברי הרב ז"ל מדאמרי' בפרק אלו הן הלוקין [ט"ז ע"ב] ריסק תשעה נמלים והביא אחד והשלימן לכזית וכו' אלמא היכא דריסקו נפק ליה מתורת ברי'. כתבו חכמי הצרפתים ז"ל כי אמרי' בדבר שבמנין ודבר הראוי להתכבד בפני האורחין דלא בטלי הני מילי שאיסורן מחמת עצמן אבל נאסרו מחמת בליעת איסור אין זה הדין עליהם ובטלי בששים. וגם הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב דיבש ביבש חד בתרי בטיל. ומוכח לה מיהא דאמרי' לקמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין, ומקשי למימרא דיהיב טעמ' וכו' ומשני בביצת אפרוח, ולא משני לעולם בביצת עוף טמא ולבטולי ביצה גופה, ש"מ דיבש ביבש לא בעי' ששים אלא חד בתרי בטיל. והאי ראי' אפשר למידחיא דהאי שמעתא רהטא אליבא דתנא דלטרא קציעות [ביצה ג' ע"א] דסבירא ליה דביצה גופה לא בטלה. ועוד הא אשכחן גבי תרומה [ב"מ נ"ב ע"ב] דאפילו יבש ביבש בעי' שיעורא דהינו מאה כגון תאנה של תרומה שנתערבה עם תאנות אחרות, ומפרש בהדיא במסכת תרומות דבעי' מאה להעלותה, ומיהו לכל איסורין שבתורה דאפילו יבש ביבש בעינן ששים. כתוב בספר תרומות דין איסור שנתערב בהיתר בדבר יבש במין במינו בטל ברוב אם בדבר לח כגון יין ביין או חלב בחלב צריך ששים וכן מין בשאינו מינו אפילו בדבר יבש ואין צריך להשליך אחת כמו בתרומה שנפלה לחולין מפני גזל השבט. חתיכה גדולה של נבלה או של בהמה טמאה שנפלה בהיתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה אינה בטלה אפילו באלף של היתר כיון דראוי' להתכבד כדתנן בפרק בתרא דע"ז [ע"ד ע"א]. אבל חתיכת היתר גדולה שנאסרה מחמת בליעת האיסור בטלה שפיר ברוב ביבש וגם בתבשיל [אם] נפלה בטלה בששים אם אינו מכירה. וכן כל דבר שבמנין כגון ביצת נבלה וטרפה או פירות גסות של ערלה אפילו באלף לא בטיל. וכן דבר שקרוי בריה, דג קטן טמא או עוף טמא או גיד הנשה ואוכלו שלם חייב מן התורה אפילו לית ביה כזית, הלכך אם נתערבו בהיתר ואינו מכירן במקום שנתערבו אפילו באלף לא בטלי מדרבנן ודוקא... שנתבללה או ניתערבה או נאסרה מחמת בליעת איסור טהור שנבלע באיסור ונתערבו בהיתר אפילו הם שלמים אינן בריה ולא דבר שבמנין ולא ראויין להתכבד. אבל חתיכת בשר ... טרפה כדאיתה פרק בתרא דע"ז משום דאוכל ממנה כזית, אבל כחל הואיל ומין היתירא הוא אם נתבשל עם הבשר משערי' [ליה ב]ששים בהדי דידיה. ביצה בששים, מוקמי' ליה לקמן בביצת [אפרוח].
בששים ואחד והיא מותרת, דהוו להו ס"ב. טעמא דאזלי' לחומרא [טפי] בביצה משאר איסורין משום דבריה [היא] דהא אית ביה חיות באותו אפרוח.
וכחל עצמו אסור, שהבשר שהוא רב נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמעט היה דהא יש בה ששים. בדידיה משערי' דבעי' [שיהא] בהיתר ששים כמותו או במאי דנפק מיניה, אין צריך שיהא [בהיתר] אלא ששים במה שפלט זה. אלא מעתה הואיל ובדידיה משערי' הא איבטיל כוליה שהלך כל טעמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולן וכיון דכוליה בטלתיה נפל לקדירה אחרת אל יאסר. כיון דאמ' רב יצחק וכחל עצמו אסור, מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק ונתנה הקדרה טעם בכחל, ונבלע טעם הבשר והחלב [בגו]מות שבכחל ולא יסחט מש(ו)ם האיסור לעולם לפי שעשוי גומות גומות. ואם נפל לקדרה אחרת אוסר אותה אע"פ שיש לתלות להקל שכל מה שסופו לפלוט יצא בקדרה ראשונה כמו שאנו מקילין בו לענין ששים מטעם שאמרנו, מכל מקום הואיל ואסרוהו חכמים עשאוהו כחתיכת נבלה שהיא אסורה לעולם כדאמרי' במתני' בשאר איסורין בזמן שמכירן משליכן לחוץ. ודוקא כחל שהוא נאכל בפני עצמו, הוא דאיבעיא ליה אי משערי' בדידיה אי במאי דנפק מיניה אבל גיד וביצה פשיטא [ליה דבדידיה משערינן] כשאר חתיכות ההיתר ונאכל... עצמ... ומשערין... אלא במאי דנפק מיניה או דלמא כיון דהשתא [מיהא איסור בו בדידיה] משערי' ואסיקנא דבדידיה משערינן מפני שאין אנו יכולין [לעמוד] על הדבר כמה יצא ממנו. וכן הדין אם הכניסו כף חולבת [בקדרה] של בשר רותחת או בהפך או שבשל בקדרה של בשר חל[ב] בכל מה שנכנס [מן] הכף בקדרה ובקדרה של איסור בכולה ק[דרה] [יש לשער שאין] לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנה אבל מה שלא [נכנס] אין צריך לבטל אפילו היא של מתכת שכשחם מקצתו חם כולו [פסחים ע"ד ע"א] כך כתבו חכמי הצרפתים ז"ל. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל [כתב דלא] אמרינן בדידיה משערינן אלא בדבר שאינו חוזר להיתירו הרא[שון] כגון קדרה אבל בכף וקערה דחוזרין להתירן הראשון לא משערי' [אלא] במאי דנפק מיניה (או דלמא כיון דהשתא מיהא אסור בדידיה משערינן) ואמדי' ליה אומד יפה כי היכי דניפוק מספיקא. [וכל זה] שאמרנו בכף וקערה וקדרה דוקא כשהן בני יומן אבל כשאינן [בני] יומן התבשיל מותר אע"פ שאין בו ששים לבטל דנותן טעם [לפגם] הם ומותר בדיעבד.
<h2>דף צח.</h2>
והני מילי דאית ביה אפרוח של עוף טהור אבל ביצה של עוף טמא, אפילו בלי קליפה העליונה אינה צ[ריכה] שיעור שאינה נותנת טעם ומשליך ביצה הטמאה ושאר הביצים מותרין דמיא דביעי בעלמא הוא, אבל כשיש אפרוח נותנת טעם אפילו בקליפה החיצונה, וביצה של עוף טמא דלית בה אפרוח שנתערבה עם ביצים ואין אנו מכירין אותה אפילו באלף לא בטלה דביצה בריה היא ובריה לא בטלה. ודייקי' להא מילתא מדאמרי' בגמ' ביצה בששים ואין ביצה מן המנין אמ' ליה רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהיבי טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא אמ' ליה הכא במאי עסקינן בביצת [אפרו]ח, ולא שנינן לעולם בעוף טמא ולבטולי הביצה עצמה אם נתערבה [בביצים] טהורות ואין אנו מכירין אותה, ש"מ דביצה עצמה לעולם לא [בטלה] דברי' היא, הכי הוי מיתחזי מסוגיא דגמ' דהכא. אבל מסוגיא דגמ' דבפרק [קמא ד]ביצה [ג' ע"ב] מיתחזי דביצה לא ברי' היא, ובפרק אלו הן הלוקין [י"ז ע"א] נמי אמרי' דלא חשיבא בריה אלא ברית נשמה. בדיקולא, קלחת. סבר רב אשי לשעורי, להיתירא ולאוסופי עליה מה שבלע קדרה כדי לבטל האיסור והאיסור היה משער כמות שהוא בא לפנינו מצומק. רבנן, תלמידיו. דאיסורא לא בלע, בתמי' דילמא אף האיסור מצומק וכשנפל [היה] בו יותר דהא לא ראינוהו מתחלה אלא הכל משערי' כמות שאנו רואין כך פי' רש"י ז"ל. והרב ר' זרחיה ז"ל פי' דיקולא סל היה שהיו רגילין למלוח בו בשר ונמלח בו כזית חלב וסבר רב אשי לשעורי במאי דבלע דיקולא קודם לכן שהוא פולטו עכשו בשעת המליחה ונמצא הרוטב בשולי הסל, אמרי ליה רבנן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע שהרי עשוי הוא לבלוע גם את הדם, הילכך אין זו הפליטה מבטלת האיסור. ואי קשיא לך לפי' זה כיון דקימא לן דמליחה הרי הוא כרותח דצלי אמאי לא דמי האי זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא לגדי שצלאו בחלבו שאם הוא שמן אסור לאכל אפילו מריש אוניה ואם הוא כחוש קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. יש לומר דלא אמרי' כי האי גונא אלא בירך שלמה או בגדי שלם שנצלה בחלבו דידעי' מקום החלב אבל כזית חלב שנמלח עם הבשר ולא ידעי' מקום תחנותו בין בבשר שמן בין בבשר כחוש בששים משערי' ליה דהא צריך להניח כדי קליפה ס[מוך] לחלב כדאמרן לעיל, אי נמי מפני הרוטב שהי' בשולי הסל ורוטב מערב הטעם דינו כדין מבושל ובעי' ששים.
בתלתין פל[גא דזיתא], משום דלא הוי ביה כשיעור הזה מזלזל בבטולו ולא בעי ששים. לא תזלזל בשיעורא דרבנן, כלו' אפילו במידי דלא מיתסר [מדאורייתא] לא תזלזל בשיעוריה. ועוד הא מדאוריתא אסור דחצי שיעור [אסור] מן התורה דאמרי' בפרק בתרא דיומא וחצי שיעור מנין ת"ל [כל חלב].
<h2>דף צט:</h2>
[גמ'] מתני' דקתני, גיד [אע"פ שמכירו] אוסר את התבשיל מפני טעמו. דלא כי האי תנא דאמ' אין בגידין בנותן טעם, ומשליכו [והשאר] מותר. והלכתא אין בגידין בנותן טעם, בין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו ומותר.
<h2>דף ק.</h2>
חתיכה של נבלה, ומכירה אינה אוסרה בפליטתה. עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובאלל ובחתיכות, והאי אלל הוא גידי צואר ש[אע"פ] שאינו בר אכילה מצטרף לבטל ולהאי גירס' משמע שגם הע[צמו]ת משערינן לבטל. ואית דילפי נמי הא מילתא מהא דאמרי' בגמ' [מאן] דאית ליה בששים יליף מזרוע בשלה בשר ועצמות בהדי בשר [ועצמות] משערי' והוה ליה ששים. ואפשר לומר דלא דמי דהתם משום הכי משערי' העצמות לבטל משום דחשיב העצם נמי איסור. ומיהו הא ודאי שמעינן מינה דליתה להא דאמרי' בירושלמי [תרומות פ"ה ה"ד] קליפי איסור מעלין את ההיתר דאם כן יצטרפו עצמות הזרוע עם עצמות של איל והוי יותר ממאה. וכך מפורש בירושלמי במסכת ערלה דמאן דאמר בששים אין מוציא עצמות מן הזרוע ולית ליה קליפי איסור מעלין את ההיתר עיין ותשכח. עד שתתן טעם בחתיכות, כלומ' שגם החתיכות שקבלו טעם איסור מצטרפות לבטל האיסור משום דסבירא לן כרבנן דמין במינו בטל, דאליבא דר' יהודה דסבירא ליה מין במינו לא בטיל כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך שיהא ברוטב כל כך שיהיה בו שיעור לבטל חתיכת האיסור ולבטל חתיכה שקבלה טעם ממנו, ואם לא הי' בו שיעור כזה אלא שיעור לבטל חתיכת האיסור לבדו אסור הכל ולית הלכתא כותיה. ודין הכלים שנתבשל בהם, פעמים שהאוכל מותר והקדרה אסורה, פעמים שהאוכל אסור והקדרה מותרת, פעמים ששניהם מותרין, פעמים ששניהם אסורין, פעמים שמקצת האוכל אסור אע"פ שאין האיסור יוצא עליו מגופו אלא מדבר אחר ומקצת האוכל הנותר וגם הקדרה מותרת וכל האוכל נתבשל בבת אחת ובקדרה אחת. שניהם מותרין, כיצד קדרה שבשל בה בשר ונפלה שם טיפת חלב ואין החלב נותן טעם בבשר כלל לא לפגם ולא לשבח שטעמוהו על ידי קפילא ארמאה או שאין שם קפילא ושערוהו בששים, האוכל והקדרה מותרין. שניהם אסורין, כיצד אם החלב נתן טעם בבשר לשבח או שלא טעמוהו ואין ששים בבשר כדי לבטל החלב האוכל והקדרה אסורין. אוכל מותר וקדרה אסורה, כיצד שהחלב נותן טעם בבשר לפגם מותר האוכל, שהלכה רווחת היא נותן טעם לפגם מותר, והקדרה אסורה לבשל בה שאין מבטלין איסור לכתחילה, ואם בישל בשוגג יאכל במזיד לא יאכל הוא אלא אחר, ופעמים שאף לאחרים אסור כגון שבישל במזיד לצורך אחר. וכתב הרב רבינו משה זצ"ל [פט"ו מהלכ' מאכ"א הכ"ו] דכי אמרי' אין מבטלין איסור לכתחלה דוקא באיסורי תורה אבל באיסורין דרבנן מבטלין כגון שנפל חלב בקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה. אוכל אסור וקדרה מותרת, כיצד אם החלב נותן טעם לשבח באוכל ופוגם את הקדרה שאם יבשל בקדרה מכאן ואילך יהי' האוכל פגום או קדרה ש[בשל] בה חולין ונפל שם כזית תרומה או קדש וטעם כהן את ה[חולין ויש] בהם טעם תרומה או קדש אע"פ שהאוכל אסור הקדרה מותרת שלא בלעה הקדרה כזית מן התרומה או מן הקדש. [מקצת] אוכל אסור, אע"פ שאין האיסור יוצא עליו מגופו והשאר מותר, כיצד טיפת חלב שנפלה על חתיכה ונתנה טעם בחתיכה ויש שם באותה קדרה חתיכות של היתר קימ' לן כרבנן דפליגי [עליה] דר' יהודה דמין במינו בטיל, הילכך חתיכה עצמה אסורה דאפילו נימא אפשר לסוחטו מותר שאם לא סחט אותו [אסורה], ועוד אין מבטלין איסור לכתחלה, ושאר חתיכות ההיתר [מותרין] אע"פ שהחתיכה אחת מהן אסורה מפני שהאיסור בטל בהם בששים דמין במינו בטל.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב, דאע"ג דאמר רחמנא גדי הוא הדין לחיה ועוף ומפלג פליגי בה לקמן במתני' [קי"ג ע"א] איכא מאן דאמר דאורייתא איכא מאן דאמר דרבנן. ולדברי ר' עקיבא שהלכה כמותו שאומר לקמן [שם] חיה ועוף אינם מן התורה מתני' הכי מתפרשא כל הבשר אסור לבשל בחלב מהם מדברי תורה ומהם מדברי סופרים חוץ מבשר דגים וחגבים שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ומסיים בתוספתא ונוהג בארץ ובחוצה לארץ בחולין ובמוקדשין. ואשמעינן לענין מוקדשין דאיסור בשר בחלב חל על איסור מוקדשין, ותנא דמתני' משום הכי לא תנא בחולין ובמוקדשין דהא תנא כל הבשר דמשמע בין חולין בין מוקדשין. ואסור להעלותו, דילמא אתי למיכלינהו כהדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי, אע"פ שמותר לאכל בשר אחר גבינה כדאמרי' בגמ' [ק"ה ע"א]. חוץ מבשר דגים וחגבים, כדי נסבה דהשתא אכילתן מותרת העלאתן על השולחן מיבעיא אלא אידי דתנא רישא חוץ תנא נמי סיפא חוץ. הנודר מן הבשר וכו', וכל הנודר אין דעתו אלא אחר לשון שהוא קורא את שם הדבר כך, ואשמעינן מתני' דכל מין בשר אדם קורא בשר חוץ מבשר דגים וחגבים.
<h2>דף קד.</h2>
אמר ר' יוסי וכו'. [בגמרא] פריך ר' יוסי היינו תנא קמא ומשני הכי קאמר מאן תנא קמא ר' יוסי שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. באי זה שולחן אמרו, שאסור להעלות הגבינה עם הבשר. גמ'. מותר בבשר דגים, שאין אדם קורהו בשר. הא עוף אסור, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואשמעינן מתני' דדרך לקרותו בשר. כל מידי דמימליך עליה שליחא, כל דבר שאינו נשמע מן הסתם לא בתוך הכלל ואינו מוצא מן הכלל וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול רוצה אתה בזה. מיניה הוא, כלומ' חשוב הוא לענין נדרים מאותו המין כגון הכא שהאומר לשלוחו קנה לי בשר מן השוק אינו נשמע שמן הסתם בשר עוף והוא נמלך בבעל הבית לשואלו כלום רצונך ליקח לך בשר עוף ואילו לא היה עוף מין בשר לא היה נמלך אם יקח ממנו דהא לאו בשר הוא. והוא אומר ....... לא מצאתי אלא דלועין. ואינו לוקחן מיד כשמוצאן אלמא לא [קרו] ליה אינשי ירק דהא ירק סתם קאמר ליה ואי בכלל ירק הוא לא היה צריך לימלך. אמר להם כך הדבר, ומשם אני מביא ראיה שהוא מין ירק שאלו לא מצא אלא קטנית לא היה משיב [ואומר לו] לא מצאתי אלא קטנית אלא לא מצאתי ירק ובדלועין הוא אומר לא מצאתי ירק אחר אלא דלועין ולמה היה אומר כך אלא שיש לך ללמוד שהדלועין בכלל ירק ואין הקטניות בכלל ירק. בתחילת אוכלא, [נדרים נ"ד ע"ב] בתחילת החולי דלא אכיל דגים דדגים קשים לתחילת חולי [העין] וכיון שכן ודאי כשנדר לא היתה דעתו על הדגים.
<h2>דף קד:</h2>
עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, יש לפרש ולהחמיר דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כדין בשר [וגבינה] מדמקשי' מינה עליה דרב יצחק עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ולא מתרצי' עוף וגבינה בין עוף בתר גבינה בין גבינה בתר עוף לא בעי קינוח ונטילת ידים, אבל בשר בהמה בעי קינוח ונטילת ידים, ודוקא בגבינה בתר בשר אבל בבשר בתר גבינה הוא הדין נמי דלא בעי מידי ודרבי יצחק בשר בתר גבינה הוא. וכן דעת הרב ר' משה ז"ל [פ"ט מהלכ' מאכ"א הכ"ז] שכתב דאפילו אכל בשר עוף צריך שישהה כדי סעודה אחרת. ואין זה נכון שאין אדם שונה היתר בדברים האסורין שהוא אומר עוף וגבינה נאכלין ואתה אומר אין נאכלין אלא ודאי עוף וגבינה בכל ענין הוא מותר לא שנא עוף ואחר כך גבינה לא שנא גבינה ואחר כך עוף בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים ודאקשי' מינה [הכי פירושא] עוף וגבינה הוא דשרי בכל ענין בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים בשר וגבינה לא כלומ' בשר בהמה בין בשר ואחר כך גבינה בין גבינה ואחר כך בשר לא סגי בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים ושני ליה הני מילי בלילא וכו'. ולפי מה שפסקו הגאונים ז"ל הלכתא כר' עקיבא דאמ' [קי"ג ע"א] חיה ועוף אינם מן התורה הוא הדין נמי לבשר חיה דשרי בכל ענין בין בשר ואחר כך גבינה בין גבינה ואחר כך בשר. והאי דנקט עוף ולא תנא חיה בהדיא משום דחיה פלוגתא היא דר' עקיבא ור' יוסי אם היא מדרבנן או מן התורה ובפלוגתא לא (החמיר) [קאמיירי] אבל נקט עוף שהוא דברי הכל שאינו אסור אלא מדרבנן.
הוא תני לה, הוא קבלה מרבו. והוא אמר לה, הוא פירשה מסברא שלו דמאי אפיקרין בלא קינוח הפה שאם אכל זה ובקש לאכל זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח פיו, אבל בשר בהמה בעי קינוח כדלקמן שלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו. כי לא משי ידיה, אבל קינח את פיו. ביממא הא קא חזינא, ידיו נקיות שאין דבוק בהן כלום ולא בעי נטילת ידים אלא קינוח הפה בלבד. בית שמאי אומר' מקנח, פיו. ובית הלל אומר' מדיח, פיו. הילכך בעי קינוח והדחה בפיו ונטילת ידים, ודוקא בליליא אבל ביממא בהדחה וקנוח הפה סגיא מעובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ובבשר בתר גבינה עסקינן, אבל גבינה בתר בשר לעולם אסור אלא אם כן שהה שיעור כדי סעודה אחרת. ודוקא בשר בהמה שהיא מן התורה כדפרישנא לעיל. והאי סעודה אחרת מפרש רבנו ר' יצחק שאינו מדבר בסעודות שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו מיד אם סלק ובירך מותר שלא חלקו [חכמים]. והרב רבנו משה אבן מימון זצ"ל [פ"ט מהלכ' מאכ"א הכ"ח] חולק בדבר ומצריך שש שעות בין סעודה לסעודה.
<h2>דף קה.</h2>
(אבל) [אכל] גבינה מותר לאכל בשר. בליליא בקנוח הפה והדחה ובנטילת ידים, ביממא בקנוח הפה והדחה בלבד. בשר שבין השינים, מיחשיב בשר לאסור גבינה עמו עד שנוטלו. הבשר עודנו, אלמא בשר קרי ליה. אנא להא מילתא חלא בר חמרא, לדבר זה אני גרוע מאבי [כחומץ] בן יין. למחר כי השתא, מעת לעת. כך הוא פי' שמועות הללו לדעת הרב אלפסי ז"ל. והרב ר' זרחיה פי' אמ' רב [חסדא] אכל בשר אסור לאכל גבינה בלא קנוח הפה ובלא נטילת [ידים] אבל בנטילת ידים ובקנוח הפה הכל מותר מיד. ואם אכל גבינה מותר לאכל בשר, בלא קנוח הפה לפי שהגבינה מת[עכלת] היא במהרה מאחר שנכנסה לה בתוך הפה ואין לחוש לה [אבל] נטילת ידים בליליא צריך מעובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ומר עוקבא שהיה שוהה מסעודתא לסעודתא, מיירי בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים לפיכך הי' צריך לשהות מסעודתא לסעודתא. וכתב נקיטינן מהני שמעתתא היכא דאכל בשרא מקמי גבינה אי ההוא בשר דאכל בשר חיה ובהמה צריך נטילת ידים והוא דאכל בליליא וצריך נמי קינוח הפה בפת, אי נמי בכל מילי בר מקמחא ותמרי וירקא. והיכא דאכל [ביממא] קינוח הפה צריך אבל נטילת ידים לא צריך דהא קא חזי להו. והיכא דאכל גבינה מקמי בשר בהמה וחיה צריך נטילת ידים והוא דאכל בליליא אבל קינוח הפה לא צריך לפי שהגבינה מתעכלת במהרה, ואי אכל ביממא לא צריך ולא מידי לא נטילת ידים ולא קינוח הפה. ועוף וגבינה נאכלין באפיקרין, ולא צריכי ולא מידי בין ביממא בין בליליא אע"פ שהקדים עוף לגבינה, משום דבשר עוף מדרבנן, אי נמי אקולי אקילו ביה כי היכי דאקילו בהעלאתו לבית שמאי וכן פסק בעל הלכות ראשונות ז"ל.
מים ראשונים מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו נטילת ידים הלכך בעו ברכה. אחרונים חובה, ולא בעו ברכה. כתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ו] מים ראשונים טעונין ברכה מים אחרונים אין טעונין ברכה ודוקא שלא אכל מאכל [לח] שאין הידים מזוהמות ממנו, והמים אינן באין אלא לרפואה מפני מלח סדומית שהוא מסמא את העינים, אבל אם אכל מאכל [לח] שהידים מזוהמות ממנו צריך ברכה, כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים [ויקרא כ']. ודרשינן [ברכות נ"ג ע"ב] והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, אני יי אלהיכם זו ברכה, ועליהם אמרו מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה, כי הראשונים אם ירצה יאכל אם ירצה לא יאכל לפיכך אינם חובה אלא מים אחרונים מכיון שאכל נתחייב בברכה ואינו יכל לברך בידים מזוהמות עד שיטול ידיו לפיכך הם חובה. ושמעתי כי יש בפסקות של ראשונים כי במים הראשונים מברך על נטילת ידים והאחרונים מברך על רחיצת ידים, והדעת מכרעת כן הראשונים על שם נטלא שהוא כלי או על שם שצריך להגביה את ידיו למעלה [נקראת] נטילה אבל האחרונים שהן לנקיות הזוהמא ואין מקפיד עליהם בנטלא ולא להגביה את ידיו נקראו רחיצה. ומצאתי כתוב במקום אחר אי זהו דבר מזוהם שצריך נטילת ידים האוכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח כגון דגים או דבר אחר, אבל האוכל דבר הקרב לגבי מזבח כגון בשר בהמות אינו צריך נטילת ידים כדאמרי' כל דבר הקרב לגבי מזבח פסקה זוהמתו. ועל דברים שאינם קרבין לגבי מזבח [אמרינן] בברכות פרק אלו דברים כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך אדם מזוהם אסור לברך. כתב בעל הלכות, [שמותר] להטביל ידים בתוך הכלי ומביא ראיה ממה שאנו אומרים בפרק שני דזבחים [כ"א ע"א] מהו לקדש ידים ורגלים בכיור ממ[נו אמר] רחמנא ולא בתוכו ולא אפשיטא, ודוקא בקדוש ידים ורגלים הוה מספקא להו משום דכת' ביה ממנו אבל בנטילת ידים אפי' בתוכו מותר דרחיצה מיקרי. ואיכא דמקשי עליה מיהא [דאמרי'] הכא [ק"ז ע"א] אריתא דדלאי אין מטבילין בו לידים דהוו להו שאובין. ויש לומר דשאני אריתא דהיא בקרקע ובעי' בה כל דין מקוה ארבעים סאה ושלא יהו שאובין אבל כשהן בכלי לא שנא ממנו ולא שנא בתוכו על ידי הטבלה מותר. ושמעתי בשם הגאונים ז"ל מי שמטביל ידיו בנהר או בכלי מברך על טבילת ידים. אמצעיים, שנוטלין בין תבשיל לתבשיל לנקיות בעלמא. מצוה לגבי רשות חובה קרי לה, משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשונים חובה ואע"פ שאינה אלא מצוה חשובה היא אצל הרשות ליקרא חובה. בין בכלי, מתחתיהן לקבלן. קינסא, למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא, למאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע שפיר דמי. מפעפעין, מרככין הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל. סולדת. נכוית.
<h2>דף קה:</h2>
בין תבשיל לגבינה, בין תבשיל דבשרא לגבינה דמעיקרא. שמלח סדומית יש, ואמרו חכמים על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב (מעיניה) ידיה אעיניה מסמא להו לפיכך צריך לנטלן. ומשתכחא כי קורטא בכורא, אינה מצויה אלא קורט בכור.
<h2>דף קז.</h2>
בגמ' מייתי הא דתנן במסכת ידים [פ"א מ"א] מי רביעית נוטלין ממנו לידים [לאחד] ואפילו לשנים משום דקא אתו משירי טהרה, ולא מצינן למימר דבשופך עליהם בבת אחת מיירי דאם כן מאי שירים איכא למימר, ואי כשנטל ראשון ואחר כך נטל שני וכי מפני שהיה בכלי זה שעור יהא חשוב לעולם, אלא משמע דבנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק כגון שמערה על ידיהם מצרצור קטן ואין הקילוח פוסק ממנו והינו שירי טהרה דאמרי' [מקואות פ"ז מ"ו] נצוק חבור כדאמרי' לענין מקוה כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור וקל הוא שהקלו חכמים בנטילה.
<h2>דף קז:</h2>
מתני', שני אכסניין וכו', לפי שאין לחוש שיאכל זה משל חברו. ואוקימנא בגמ' כשאין מכירין זה את זה, ושני אחין המקפידין זה אסיקנא בגמ' [ק"ח ע"א] דאסור. והרב ז"ל השמיטה מלכתוב. גמ' [פסחים ל' ע"א] מפני הרגל עבירה, שמא יאכל עם פת זה בשר וכן אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה שמא יאכל עם פת זה גבינה. כעין תורא שרי, דאיכא היכירא.
<h2>דף קח.</h2>
וזו ששנינו טפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר אם יש בה נותן טעם באותה חתיכה [אסור] ניער את הקדרה אם יש בה נותן טעם בקדרה [אסור], לא הזכירה הרב ז"ל ולא מאי דאתמר עלה בגמרא, מפני שבתחלת חבורו בהלכות היה מסופק אם הלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אם לא. וכבר כתבנו שאין הלכה כר' יהודה וצריכין אנו לבאר העיקר בדברים הללו. קימא לן באפשר לסוחטו כר' חנינא ור' יוחנן דאמ' אפשר לסוחטו אסור, משום דשמואל וריש לקיש דאמרי מותר במקום ר' יוחנן ליתנהו. ופי' אפשר לסוחטו חתיכת בשר [שנאסרה] מחמת טיפת חלב או דבר אחר ונעשית נבלה ואחר כך [נתן] אותה חתיכה בתוך הקדרה שיש בה הרבה חתיכות בשר והאיסור נסחט ממנה ואוסר החתיכות שבקדרה עד ששים, אם יש ששים חתיכות היתר לבטל אותה חתיכה אע"פ ש[האיסור] נסחט ממנה ונתבטל בשאר חתיכות או' ר' יוחנן שאותה חתיכה לעולם אסורה. ולפי זה כך פי' המשנה טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרה החתיכה ונעשית נבלה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב, ואם אחרי כן ניער את הקדרה בכף ועל ידי כך נכנסה החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ששים בקדרה לבטל החתיכה שנאסרה [ואם] מכיר מקום אותה חתיכה אסורה עולמית הואיל [ו]מכירה דאפשר לסוחטו אסור, ואם אינה מכירה כל החתיכות מותרות ובלבד שלא תהא חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין, ואם חתיכה הראויה היא דלא בטלה כל החתיכות כולן אסורות. ולפי מה שכתבתי לעיל בפרק גיד הנשה לדעת חכמי הצרפתים ז"ל אע"פ שחתיכה ראויה ואינה מכירה כולן מותרות. ואם ניער את הקדרה לאלתר שנפלה בה הטיפה אין צריך כי אם ששים בכל מה שבקדרה לבטל הטיפה. ומפי' רש"י ז"ל נראה שרוצה לומר שאפילו החתיכה בתוך הרוטב כשנפלה טיפת חלב עליה אם לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב לבטל טעם הטיפה, אבל כשניער את הקדרה מוליך הוא הטיפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכן אם כיסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה. אך נראה לפרש דאם החתיכה שנפל עליה האיסור מקצתה בתוך הרוטב מתערב הטעם בכל מה שבקדרה אפילו לא ניער ולא כסה כל מה שבקדרה מסייע לבטל טעם האיסור, ומשנתנו מיירי כגון שיש חתיכה אחת לגמרי חוץ לרוטב ומונחת על שאר חתיכות שמקצתן ברוטב ומקצתן חוץ לרוטב ונפלה הטיפה על אותה חתיכה שכולה חוץ לרוטב דאין מתפשט טעם החלב ויוצא חוץ לחתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחתיכה אלא אם כן ניער וכסה.
<h2>דף קט.</h2>
מתני'. הכחל קורעו ומוציא את חלבו, לבשלו בקדרה בפני עצמו והוא הדין דבקריעה אפילו לבשלו לכתחילה עם בשר מותר, אלא מתני' בבישול בפני עצמו אית לן לאוקומה מדקתני סיפא לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ואי בבשול עם בשר עסיקי' הא קאמר בפרק גיד הנשה [צ"ז ע"ב] (בחלב) [כחל] כל היכא דלא קרעיה ובשליה [בהדי] בישרא בששים. הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, שיהא ענוש כרת אבל איסורא מיהא איכא. ובמסכת כריתות מוקמי ליה בלב עוף שאין בדמו כזית ואפילו הכי איסורא מיהת איכא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל בלב בהמה קאי בכרת אם לא קרעו לאחר בישולו [אבל] בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי אמרי[נן] בפסחים [ע"ד ע"ב] שני לב דשיע. אינו עובר בלא תעשה, [ואמרי' בגמ'] הא אוכלו עובר בלא תעשה דלהא גופה ודאי לא איצטריך דמ[אי אירייא] עוף אפילו בשר בהמה נמי משום העלאתו אינו עובר בלא תעשה. שמעת מינה, בשר עוף בחלב דאורייתא, ושנינן הכי קאמר המעלה העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא לידי לא תעשה כלומר [אין] לחוש שמא יאכלנו עם הגבינה ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה לא עבר דבשר עוף מדרבנן. גמ' [אמר רבי זירא] אמר רב אינו עובר [עליו], מדאורייתא ומותר בדיעבד אם בשלו בפני עצמו.
[כריתות כ"א ע"ב] דם דגים שכנסו, שפרשו מן הדגים וכינסו. [אסור], משום דאתי לאיחלופי בדם דעלמא. מוצצו [ובולעו] ואינו חושש, אלמא כי לא כינסו שרי. אלא הא והא בשכינסו, וכי אית ביה קשקשין קשקשים מוכחי עליה דדם דגים טהורים הוא ומותר, אבל אי לית ביה קשקשין שמא דם דגים וחגבים טמאים הוא ואסור מפני שהוא תמצית גופן כחלב טמאה.
<h2>דף קט:</h2>
קיבה, של טלה ושל עגל שיונקין (ו)החלב לתוך קיבתן. זה כנוס במעיו, ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא וכחל אינו כנוס במעיו כלומר שלא יצא מדדי הבהמה [בחייה] ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחילה אפילו לבשלו בפני עצמו בעי קריעה. [מדרבנן]. כיצד קורעו, לבשלו בפני עצמו או אפילו עם בשר. וטחו בכותל, כובשו בידיו לכותל כדי שיסחוט חלבו. קרע לי, כחל לבשלו בקדרה. מתני' היא, דקורעו מתחילה ומותר. הא [קמ"ל] דלא בעי שתי וערב, אלא או שתי או ערב ומפלג פליגי עליה דרב יהודה אי נמי לא פליגי וקמ"ל ר' אליעזר דבקריעה מותר לכתחילה [אפילו] בקדרה של בשר שלא תאמר משנתנו בצלי נשנית אבל לקדרה אפילו בקריעה לכתחלה לא קמ"ל ר' אליעזר דמשנתנו אפילו בקדרה נשנית וכמו שפרשנו.
והלכתא היכא דקרעו שתי וערב וטחייה בכותלא שרי לבשולי בקדרה, בהדי בשר והיכא דלא עבד ליה הכי שלא קרעו כלל שרי למטוייה בצלי לכתחילה בפני עצמו או עם בשר בשהבשר למעלה והכחל למטה, אבל אם הכחל למעלה והבשר למטה לכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי כדבעין למימר [ל]קמן, אבל לבשולי בקדרה בפני עצמה בלא קריעה לכתחילה לא, ואם עבר ובשלו מותר לאכלו אבל עם בשר אסור אפילו בדיעבד. ויש לרב ר' זרחיה פי' אחר בהלכה זו ושורש פירושו דכחל לבשלו בפני עצמו אפילו בלא קריעה מותר לכתחילה. כללא דשמעתא כחל כל היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותלא מותר בכל ענין ואפילו לבשלו לכתחילה עם בשר, והיכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא הכל אסור עד שיהא בקדרה ששים וכחל עצמו אסור. והיכא דלא קרעיה ובשליה באפי נפשיה מותר בדיעבד אבל לכתחילה אסור לבשלו אפילו בפני עצמו. ולדעת הרב זרחיה ז"ל אפילו לכתחילה מותר. והיכא דלא קרעיה שרי למטוייה לכתחילה בפני עצמו. ואין הפרש בין כחל של מניקה לשאינה של מניקה והא דמתני רב יוסף (אפילו) כחל של מניקה שניתי לו יחידאה הוא ולא סמכינן עליה. וכן כתב הרב רבנו משה זצ"ל [פ"ט מהלכ' מאכ"א הי"ב]. וכחל שלא קרעו בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה אסור לבשלו ואם עבר ובשלו בפני עצמו מותר לאכלו ואם בשלו עם בשר אחר משערין אותו בששים וכחל מן המנין.
<h2>דף קי:</h2>
כבדא מה אתון ביה, מה אתם נוהגין בו, מותר לבשלו בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפילו הכי לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור. כי סליק רב ספרא אשכחיה לר' זריקא ובעא מיניה. אמר ליה רבי זריקא אנא שלקי לר' אמי ואכל, בשלתי לו הכבד ואכלו. כי אתא, רב ספרא [לגביה] דאביי וספר לו מה ששמע. אמר ליה אביי, למיסר נפש(י)ה שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה ואוסרה לא מיבעיא לי. דפשיטא לי דכיון דטרידא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה. כי קא מיבעיא [לי] למיסר חברתה, אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל [עמו]. דתנן הכבד אינה נאסרת, כלומר מדפשיט לך בדידיה דשריא [אלמא] שמיע לך הא מתני' אם כן למיסר חברתא נמי לא תיבעי לך דהא הך משנה גופה תנן בה דאוסרת את המתבשל עמה. בכבד דאיסורא ומשום שמנינות, כגון כבד של טרפה, ואוסרת הבשר והמתבשל עמה לפי שבולע מן הטרפה. ואינה נאסרת אם של היתר היא ובשלה עם הטרפה אינה נאסרת לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום.
<h2>דף קיא.</h2>
משום דמא מאי, כגון כבד של כשרה אי אסר אחרינא או לא, דאיכא למימר דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרה דם וכל זמן שלא פירש, פשיטא לן דמותר וכי פירש מיבעי לי מאי. וסוגיא דשמעתא דאי חלטי (וכו'. חלטי) ליה בחלא, וצומתו בחומץ ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלו עם בשר אחר. ואפילו קופי' לבר, שרי, כלומ' אם בשל קנה [וכל] המחובר לו הריאה והלב והכבד יחד והוציא פי קנה חוץ לקדרה שרי, מפני שסמפונות הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך חללו חוץ לקדירה. והני מילי, דבעיא טויה או חליטה. כבדא, מפני שדם כנוס לתוכו. אבל טחלא, אין בו דם כל כך [ואפילו] לקדרה שרי והוא שיהא מלוח כשאר בשר דעלמא.
<h2>דף קיא:</h2>
סכין ששחט בה, כתב הרב ר' זרחיה ז"ל נראין הדברים מדקא פסיק ואמ' אסור לאכל בה רותח דומיא דקערה שמלח בה אלמא צריך הגעלה בחמין, ודעתי נוטה משום דאפליגו רב אחא ורבינא בסכין טרפה בפרק הכל שוחטין [ח' ע"ב] מר חשיב בית השחיטה רותח ומר חשיב בית השחיטה צונן משום הכי סתים ואמר אסור לאכל בו רותח, כלו' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר עד שיגעילנה בחמין ולמר עד שידיחנה בצונן, וקי"ל הלכתא כמאן דאמר אפילו בצונן דבית השחיטה צונן כלישנא בתרא דאיתמר בהשוחט בסכין של גויים וסוגיין בכולה תלמודא כלישנא בתרא. צונן, אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה, וסתם הדחה בצונן ולחומרא נקיטינן ובעיא הדחה ואנו רגילין לפרשה בהדחת הסכין ורש"י ז"ל פירשה בהדחת האוכל שהוא צונן וגריס בעי הדחה כל זה לשון הרב ר' זרחיה ז"ל. ואני הכותב [אומר] דאפילו למאן דאמר התם דבהדחה סגי מודי הכא דבעינן הגעלה ב[רותחי'] דהתם גבי שחיטה איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בל[עי] כולי האי אבל הכא דבעי לחתוך בה רותח כולי עלמא מודו [דבעי'] הגעלה. כתב הרב בעל העטור ז"ל והלכתא כל סכין של היתר [שחתך] בו איסור בין נבלה רותחת בין שחתך בה חלבים וניקר בה בשר [כסכין] טרפה דמי, ואם רצה להשתמש בו דבר היתר מדיחו ואם נשתמש בו בלא הדחה מדיח והכי מוכח מדאמרי' בפרק ראשון [ח' ע"ב] וליעבד חד ולחתוך בה בשר ואחר כך חלבים, ש"מ כשיביא בהמה אחרת מותר לחתוך בשר בהדחה של סכין וכיון דבהדחת סכין סגי אם נשתמש בו מדיח, ודוקא סכין היתר שנשתמש בכלי שני אבל אם נשתמש בו בכלי ראשון ממש בעי הגעלה. אבל רבנו יעקב ז"ל אמר שאחר ניקור הבשר צריך קליפה וכן כל סכין שנחתך בו דבר איסור אם חתך בו דבר היתר צריך קליפה בסכין כשר דאגב דוחקא דסכינא [בלע. וה"מ בסכין של היתר אבל בסכין ש"ג] הבלוע מן האסור מתחילתו [אסור לחתוך בו צונן בלא שיפה] ואם חתך בו מדיח בצונן דעלמא [וכשוחט] בסכין ש"ג [למ"ד ביה"ש צונן ואסור לחתוך בו רותח בלא הגעלה] ואם חתך קולף כשוחט בסכין של גוי למ"ד בית השחיטה רותח.
קערה שמלח בה בשר, בכלי שאינו מנוקב עסיקי'. ויש מי שאומר אפילו בכלי מנוקב, וקשיא אם כן [כלי שמלחו] בו פעם אחת לא ימלחו בו פעם שנייה אלא ודאי בכלי [שאינו] מנוקב עסיקי'. אסור לאכל בה דבר רותח, לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור. פינקא, קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה.
ביומא דעבד מילתא, ביום שהקיז דם. עילוי בשרא, בתנור היו צולין כל צלי שלהם וחודו של שפוד תלוי למטה וכשהכבד נתון תחלה ואחר כך הבשר הכבד עליון כשתולין אותו. וכתב רש"י ז"ל ולדידן אסור לגמרי לכתחלה לפי ששפודין שלנו אינן תלויין אלא שוכבין ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חברו עליון לפיכך [בין ש]הכבד לצד הראשון בין שהוא לצד זנב אסור. בי דוגי, כלי שנותנין תחת הצלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי. ומאי שנא מדמא דבישרא, הרי אף דם הבשר כשאין שם כבד [זב] (ובדם) עם השומן ואנו אוכלין אותו. ומשני דמא דבישרא שכין, יורד לשולי הקדרה והשמן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמימות שבשוליים. קפי, צף למעלה ומתערב עם השומן.
דגים שעלו בקערה, פי' דגים רותחין שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח. מותרין, הדגים לאכלן בכותח שיש בו חלב לפי שנותן טעם בר נותן טעם הוא שהבשר נתן טעם בקערה והקערה בדגים ועדין שני טעמים הללו של היתר. וכל שכן אם נתבשלו בקדרה שבשל בה בשר שיש כאן שלשה טעמים של היתר הבשר נתן טעם בקדרה והקדרה במים והמים בדגים אע"פ שהדגים נוגעין קצת בקערה בכל מקום רוב הטעם נפלט במים. ולא תיקשי לך הא דאמרי' בפרק כל שעה [ל' ע"ב] אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה, והתם שני טעמים יש האליה בתנור והתנור [בפת] דהתם בתנור אי אפשר להתקנח הוא נותן טעם הבא מן הממש ולפיכך אסור, ואם היו מבושלים הדגים עם בשר ממש אסורין הם לאכלן בכותח וכן נמי אסור לאכל חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור. הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, כדאמרי' דאינו נותן טעם הבא מן הממש הוא אלא נותן טעם הבא מנותן טעם, דסתם קערה מקנחין אותה משומן [הקרוש] עליה משום מיאוס, אבל סכין פעמים שהשמנינות קרוש עליה ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש, ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון.
צונן שחתכו בסכין, שבולע משמנונית הסכין הקרוש עליו, והוי האי צונן נתינת טעם ראשונה שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר. [מותר] לאכלו, לאותו (בשר) [צונן]. בכותח, שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש [ואזיל]. מאי טעמ', כלומ' מאי שנא גבי קערה דאסור לאכול בה רותח [שהקערה] נותנת טעם הדם ברותח ומאי שנא גבי צונן דמותר ברותח [ולא אמרי' ד]שומן הצונן נותן טעם ברותח, האי צונן אפשר לו לישראל לטעמו קודם שיתנהו ברותח, והאי מותר דאמר שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנינות. והאי, דם בקערה. לא אפשר למיטעמיה, לפי שאסור הוא ומוקי לה בגמ' בדליכא קפילא, הילכך אין לו תקנת היתר.
<h2>דף קיב.</h2>
קישות, מתוקה היא ואינו נבלעת אלא שמנינות צף ועומד על מקום חתך. הלכך גריר לבי פסקיה, למקום חתך, גורר מעט בסכין ואכיל ליה אף בכותח. וקולפי דליפתא שרי דסילקא אסיר ואי פתיך בהו דליפתא שפיר דמי, הכי איתא בגמ'. וצריך להזהר כמו כן בשומים ובצלים החריפין, ואם אירע הדבר שחתכו בצלים בסכין חולבת בת יומא ונתנום בקדרה די בששים מן הבליעה, כי אין שייך בבליעת היתר חתיכה עצמה נעשית נבילה.
לכדא דכמכא, לכד של כותח. שרייה רב חיננא, ואע"פ שהכותח מליח הוא. הני מילי דלא נאכל מחמת מילחו, ....... אינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע אבל הכותח הזה נאכל במלחו הוא. ורבינו יעקב ז"ל פי' דכל מליחות שאנו עושין לקדרה חשובין הן אין נאכלות מחמת מלחן, מדפי' בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צליה לפי שיוצא הדם על ידי מליחה כמו על ידי צלי דמליח כרותח דצלי. והני מילי, דסגי בהדחה. חי, כשהגוזל חי שאינו צלוי. קליפא, מלמעלה סביב. ואי אית ביה פיילי, בקעים והוא צלי לא סגי ליה בקליפה לפי שבולע דרך הבקעים וכולו אסור. ואי מתבל בתבלי[ן], התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע.
וחם לתוך חם [פסחים ע"ה ע"ב], בשר רותח לתוך חלב רותח או אחד של איסור ואחד של היתר אסור. דבלע מאיסור, מותר ובהדחה סגי. עילאה גבר, העליון נוצח, הלכך חם לתוך צונן אסור, שהעליון מחממו לתחתון והרי שניהם חמין ובלעי מהדדי, וצונן לתוך חם מותר שהעליון נוצח לתחתון ולא בלע. ושמואל אמר תתאה גבר, הלכך חם לתוך צונן מותר וצונן לתוך חם אסור, [ואע"ג] דהלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל דהא אתיין תרתי מתנייתא כותיה. אדמיקר ליה בלע, קודם שיצנן התחתון לעליון אי אפשר דלא בלעי מהדדי כל דהו. שחתך עליו [בשר], כשהוא עולה מן הצלי.
אין מניחין כלי, בי דוגי. עד שיכלה, שיהא דמו כבר נפלט ממנו. תרתי גללי מלחא, והדם נגרר אצל המלח לשוליים. ושפי ליה, לשון השופה יין (לחמרים) [לחברו] כלו' יערה השומן העליון בנחת מכלי לכלי כדי שלא יתערב הדם בו. ובעל הלכות גדולות ז"ל כתב דדוקא נקט תרי גללי כלומ' מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות, לאו דוקא עופות דכל שכן בשר אחר [לפי שהוא] קשה מבשר העופות. אסורין, הדגים לבדם שהדם יוצא מן הבשר ונבלע בדגים. דרפו קרמייהו, קרום שלהן רך. ופלטי, ממהרין לפלוט ציר שלהם. ועופות קמיטי, צומתין, כלומ' אין ממהרין כל כך לפלוט וכבר נחו דגים מלפלוט ועדיין עופות פולטין הלכך בלעי דגים מיניהו אבל בשר ובשר ואפילו בשר עופות ובשר בהמה כמה שזה שוהה לפלוט זה שוהה, ושניהם פולטין יחד וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע. ומיהא שמעינן דאסור [להניח] בשר שנמלח עכשו עם בשר שנמלח קודם ממנו, דבשר שנמלח כבר ממהר לפלוט וחוזר ובולע מן הבשר שנמלח אחריו שלא נגמרה עדיין פליטתו.
אימלח ליה בשר שחוטה עם בשר נבילה, ובכלי מנוקב כמשפט המולחין בשר, ואע"ג דליכא למיחש לדם טרפה דאיידי דטריד לפלוט בשר שחוטה לא (טריד) [בלע], אפילו הכי איכא למיחש לציר טרפה שאע"פ שטרודה לפלוט נהי דלא בל[ע] דם הטריפה אבל יכולה היא לבלוע ציר טריפה. אלה הטמאים [ה"א י]תירא דריש לאסור. צירן ורוטבן וקיפן, פירמה בשר ותבלין הנקפה בשולי הקדרה וכיון דצירן אסור מיתסר בשר השחוטה מחמת ציר הטרפה שהוא (לח) [נוח] לבלוע מן הדם. תפל, מבלי מלח דהשתא לא פליט מידי טמא אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכל שכן טמא מליח וטהור תפל. כתב בעל העיטור ז"ל, והלכתא אסור לקנות דגים מלוחים מן הגוי שיודע שנמלחו עם הטמא אבל אין יודעין מותר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד דבר ידוע הוא שאין מולחין אותם זה עם זה שדג טמא צריך מליח יותר מדג טהור. ועוד דתרי ספיקי איכא שמא לא נמלח עם אחר ואם נמלח שמא טהור מליח וטמא תפל, אי נמי טהור למעלה וטמא למטה, ואפילו נמלחו שניהם כאחד נתבטל בששים דטהור וטמא שני מינין הם ב[שמא] וטע[מא].
<h2>דף קיג.</h2>
מדיח, תחילה ואחר כך מולחו יפה. כתב בעל הלכות גדולות שיעור מליחה כשיעור צלייה. והגאונים ז"ל נתנו בו שיעור שצריך להניח הבשר במלח כדי הלוך מיל. רב הונא, דלא בעי הדחה [ברישא]. בדחללי בי טבחא, כל רחיצה דבשר מתרגמי' חילול. מלחא גללניתא, מלח גסה. ומנפץ ליה למלח קודם שידיח הבשר מפני שהדם נבלע בו, אבל מלח דקה אין צריך לנפץ מפני שניתכת בפני עצמו, כך פרש"י ז"ל. אבל הרב רבנו משה זצ"ל [פ"ו מהלכ' מאכ"א הי"א] כתב דאין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם.
אין מחזיקין דם, אינן [בחזקת] דם ליאסר אם לא נמלחו. הדרא דכנתא, דקים שסביב הכנתא. כנתא, אינטריל מעיא וקיבה וכרס ושאר הדקין. וכרכשא, טבחייא. אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהן דם וצריכים לימלח. אלא לא שנא, ומותר, וטעמא כדפרשינן דכל זמן שטרודין לפלוט אינן בולעין וכשנח זה כבר נח זה. מכביד את הבשר, לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה (מ)לפלוט להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דמה והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באיבריה ומכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל.
אמ' שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, כתב רב אחא משבחא ז"ל אם מלח בשר על גבי כלי שאינו מנוקב אסור אותו בשר ואותו כלי וצריך שבירה, והמולח צריך שימלח על גבי כלי מנוקב או על קשין או על עצים, כללו של דבר כששופך מים עליו יוצאין המים לחוץ כשר למלוח עליו. והרב אלברצלוני ז"ל כתב דכי אמרינן מלח על גבי כלי שאינו מנוקב הבשר אסור דוקא שנשתהה הבשר שם כשיעור מליחתה אבל אם לא נשתהה שם כל כך מותר. ועוד כתב שאם מלח בשר בכלי שאינו מנוקב דומה כמי שבישלו בקדרה ואסור באכילה ואפילו צלאו אחר כך.
איבעי לן הואיל (ולא) [ומ]בליע דם באיברים וכו', הכי איתא בגמ' איבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבלע דם באיברים הא לדידיה אי בעי למיכל אומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבלע דם [באיברים] לדידיה נמי אסור למיכל אומצא תיקו. וכן פרש"י ז"ל איבעיא להו היכי קאמר האי ומבליע דם דקתני כולה חדא איסורא הוא והכי קאמר ומכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל את הבריות נקט לה. הא לדידיה דליכא למימר משום גזילה, שרי לפי שהוא חוזר וי[ו]צא על ידי המלח או דילמא לדידיה נמי אסור ותרתי איסורי קא חשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם באיברים ושוב אינו יוצא ואוכל דם, וסלקא בתיקו. ובהלכות הרב ז"ל מצא[תי] כתוב מי שרי למיכל מיניה באומצא. ונראה מדבריו דלא איבעי לן אלא למיכל מיניה באומצא שצולין את הבשר מעט וכיון שנבלע הדם באיברים כשצולין אותו מעט אין הדם יוצא מן הבשר אבל למיכליה שלא באומצא לא איבעיא לן.
מתני' אסור לבשל ואסור בהנאה, דאמרי' בגמ' [קט"ו ע"ב] לא תבשל שלשה פעמים חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול. מותר לבשל [ו]מותר בהנאה, דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמ' [קי"ג ע"ב] גדי ולא בהמה טמאה ולא בחלב טמאה דהא אמו כתיב ובאכילה מיהת אסור משום איסור טומאה, פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה, גדי פרט לעופות שאינן בהמה, גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאע"ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומעטה, גדי ולא בהמה טמאה, אבל בהמה טהורה דלא גדי כגון פרה ורחל אתרבאי מקראי כדיליף בגמרא.
<h2>דף קטז.</h2>
קיבה, זהו חלב קרוש שבתוך הקיבה ושל נבלה ולקמן פריך אטו דנכרי לא נבלה היא. המעמיד חלב בעור הקיבה, דהוא בשר. אם יש בה כדי ליתן טעם, בחלב הרי זו אסורה.
<h2>דף קטז:</h2>
מפני שכנוס במעיה, הרי הוא כאילו הוא נתון בקערה. וכולה מתני' קודם חזרה איתניא כדמפרש בגמרא אבל לאחר חזרה כל קיבה שבעולם מותרת (חוץ) דפירשא בעלמא הוא חוץ מקיבת עגלי ע"ז דניחא ליה בנפחיהו. גמ'. חדא קתני, ומשום דשל נבלה היא קא אסר ליה. ומי אמר שמואל, קיבת נבלה אסורה אלמא כגופה דמי. והאמר שמואל, במסכת [ע"ז] מפני מה אסרו גבינה של גוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, הא קיבה גופה שריא. חלב קרוש קרוי קיבה. כאן קודם חזרה וכו', בפ' אין מעמידין [כ"ט ע"ב] שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינות הגויים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה, כלומ' בחלב הקרוש שבה, אמ' לו והרי קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה, אמר לו מפני שמעמידין [אותה] בקיבת עגלי ע"ז, אלמא חזר בו מקיבת נבלה משום דלא גופה הואי ואסרה משום ע"ז דאפילו פירשא דידהו אסיר כדמפרש התם משום דניחא ליה בניפחא, הלכך משנתנו [ש]נשנית קודם חזרה משום הכי אסר, וכי אתמר דשמואל בעור דקיבה הוא דאסור הא קיבה גופה שריא לאחר חזרה קאמר ומשנתנו זאת מכיון שנשנית אע"פ שחזר בו לא זזה ממקומה ולא סלקוה. כתב הרב ר' יוסף הלוי אבן מגש ז"ל במגלת סתרים שלו כי יש בכאן שתי תשובות קושיות גדולות, האחד מאי איריא עור קיבת נבלה אפילו עור קיבת שחוטה נמי מיתסרא משום בשר בחלב, ועוד למה לא שערוה בנותן טעם. וטרח בפירוק שתי קושיות הללו בדוחק גדול כמו שכתוב במגלת סתרים שלו. ולדעתי אין שום טעם בשתי הקושיות ואינן כדאי להקשות לכל חכם נבון, כי בשר בחלב צונן וצונן דרבנן הוא ואיסור גבינת הגוים חששא בעלמא היא כי אין אנו רואין בעינינו תערובת האיסור, ולאיסור נבלה דהיא אסורא דאורייתא חששו לאיסורא דרבנן כגון בשר בחלב צונן בצונן לא חששו, דכל ספיקא דרבנן [לקולא]. ומה שהקשה למה לא שערוה בנותן טעם, תדע כי כל הדברים של גויים שאסרום חכמים באכילה אפילו בתערובת איסור משהו אסרום כדי להרחיק ישראל מהם ולפרוש מגעוליהם ולא הלכו בהם אחר נותן טעם כמו שהלכו בדברים של ישראל שנפל בהם האיסור. תדע דהא אמרי' התם בגבינות הגויים מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר ואע"ג דכל סיכה משמע עבדי לה לא סגי ליה בקליפה כאותה ששנינו סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים היא יאכלו אם של ישראל יקלוף את החיצון. וכשתדקדק בדבר זה במסכת ע"ז כולה תמצאנו על בוריו במקומות הרבה שלא הלכו חכמים בדברים של גויים בנותן טעם אלא במשהו בעלמא מיתסרי נמי באכילה. כל זה לשון הרב ר' זרחיה ז"ל. ואית דמת[רצי] נבלה כיון [דחמירה] דבאפי נפשה אסירא, ומעמידה החלב מדמין לה כנותן טעם וטעמא לא בטיל אבל בשר בחלב כיון שזה בעצמו וזה בעצמו מותר לא כנותן טעם דמי ואע"פ שמעמידו הלכך בטל בששים.
והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה, אלא בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי, שלא לחוש לדברי ר' אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז. ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה, רש"י ז"ל דחה גירסא זו מרוב הספרים ומחק אותה, והיא כתובה בכל ספרי ספרד. וראיותיו של רש"י ז"ל בדחיית גירסה זו כתובה בפירושו מפני שבכמה מקומות שנינו איסור חלב קיבה שבא ממקום איסור כגון כשרה שינקה מן הטרפה וקיבה שבשלה בחלבה אסורה [ק"ט ע"ב] ולא אמרי' פירשא בעלמא היא. וה"ר יעקב ז"ל העמיד גירסה זו על מכונה ואמר דכי אמרי' פירשא בעלמא הוא ה"מ בחלב קרוש בששהתה כדי להעמיד ועלה אמרינן במסכת ע"ז [ל"ה ע"א] איסורי הנאה שרו פירשייהו ואיסורי ע"ז אסור פירשייהו דכיון שקרש ועמד הוה ליה עיכול וכפירשא בעלמא הוא חשיב ועלה אמרי' הכא והלכתא אין מעמידין בעור קיבה אלא בקיבה עצמה וכו' וכי אמרי' קיבה שבשלה בחלבה אסורה וכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה בשלא היה החלב בקיבה כדי לקרוש ולהעמיד אלא שהוא שורפה כשהיא לחה והחלב בעינו לפיכך אסור מפני שדינו כדין המקום שבא משם לכאן כלומר כחלב של המניקה. וטעם זה נכון וברור.
<h2>דף קל.</h2>
[מתני'] הזרוע והלחיים והקיבה. בארץ ובחוץ לארץ, משום דבעי למימר בחולין אבל לא במוקדשין נקט להו לכולהו. בפני הבית, בעודו קיים. אבל לא במוקדשין, דגבי קדשים כתיב ואתן אותם ואותם מיעוטא הוא, חזה ושוק אין ולא דבר אחר. המזיק מתנות כהונה [קודם] שנתנן לכהן השליכן לאור או לים דכתיב בהו זה דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהם [תשלומין]. שאין לו תובעין. אין לו בעלים שיוכלו לתבעו בדין שזה יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנם ולא לך.
<h2>דף קלא.</h2>
חטיף מתנתא, כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים [והקיבה] לכהן היה חוטפן מידיהם. לא מסתייה, לא די דכשהוא שוחט אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן אחר אלא מיחטף נמי חטיף בתמיה. ורב, מאי [דעתיה דאמר] לא מסתייה דלא שקלינן מיניה דמשמע שהיינו יכולין לכופו לכך ואנו נמנעין. אי לוי איקרו עם לישקול מיניה, דהא מאת העם ומאת זובחי הזבח כתיב. רחמנא פטריה, ומאי טיבותא עבדינן גביהו. מספקא ליה לרב, ומשום ספיקא פטר ליה, דהמוציא מחברו עליו הראיה.
<h2>דף קלא:</h2>
הלכתא כותיה, דרב דמספקא ליה ולא שקלינן מתנות מלויים. מתנתא, זרוע ולחיים וקיבה. לכהנתא, בת כהן ואפילו היא אשת ישראל דכיון דקדושה לית להו בהו דאינן אסורין לזרים הרי היא מותרת בהן ולא דמו לתרומה ואי משום ונתן לכהן קא סבר אפילו כהנת במשמע.
<h2>דף קלב.</h2>
הלכתא כרב חסדא, דאמר לעיל [ק"ל ע"ב] המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. והלכתא כרב אדא בר אהבה, דפטר בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורין בפרקא קמא דבכורות [ד' ע"א]. והתם בפרק יש בכור לנחלה פליגי בה רב פפא ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, רב פפא מוקים לה לדרב אדא בר אהבה בשנתעברה [מעובד כוכבים] ומר בריה דרב יוסף מוקים לה אפילו בנתעברה מישראל. וקימ' לן כמר בריה דרב יוסף הילכך לויה שילדה לא שנא נתעברה מגוי ולא שנא נתעברה מישראל בנה פטור מחמש סלעים. והני מילי לויה (שילדה מישראל) אבל כהנת שילדה מישראל בנה פטור מחמש סלעים, אבל אם נתעברה מגוי חייב דכיון דאבעילה ליה אתחלא מקדושתה והויא לה כבת ישראל שנתעברה מגוי שבנה חייב בחמש סלעים.
לרבות את הכלאים, הבא מן העז ומן הרחל לפי מאי דאיתמר בהאי שמעתא כוי הוא פרי הבא מן הצבי ומן התישה וסבירא להו לרבנן דשה ואפילו מקצת שה ומספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא ואע"ג דאית ליה פלגא דשיות לישקול אידך פלגא, לימא ליה ישראל לכהן איתי ראי' דאין חוששין לזרע האב ושקול אפילו הכי רחמנא רבייה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר, אבל לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל באותו ואת בנו דקיימא לן דאין חוששין לזרע האב לית הלכתא לא כרבנן ולא כר' אליעזר אלא כר' יוסי דאמר כוי [בריה] היא ולא הכריעו בה חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא. ומדהכי נשמע כר' יוסי לא אמרי רבנן דאם שה אתא לרבות אפילו ....... הצבי לר' יוסי נמי אם שה אתא לרבויא כוי דלענין מתנות הוי כבהמה.
אמר רב חסדא מתנות כהונה כך הן נחלקות, זרוע לכהן אחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים. דתורא, בשור הגדול שאיבריו גדולים ביותר דאפילו היה מחלק כל עצם ועצם לשנים יש בכל חלק וחלק שיעור נתינה מעליא אבל בבהמה דקה אם היה מחלק האבר לשנים לא היה בו שיעור נתינה מעליא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה יפה. אין נאכלות אלא צלי, לאו דוקא [דהרי אמרינן (זבחים צ' ע"ב)] דכל הקדשים נאכלין צלי ומבושל חוץ מן הפסח... היא דהכי מעלי טפי. למשחה, כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה דמתרגמי' לרבו. בדיק לן מנסה אותנו אם נדע [להשיב].
מתני' בכור שנתערב וכו', בכור פטור מן המתנות דהא כוליה דכהן הוא. שנתערב במאה, בהמות של חולין והוא בעל [מום] ומותר לשוחטו. בזמן שמאה, בני אדם שוחטין את הבהמות שהן של מאה אנשים וכל אחד שוחט את שלו. פוטרין את כולן, ממתנות כהונה דכל אחד ואחד יכול לדחותו ולומר לכהן האי שלי בכור הוא. אם אחד שוחט את כולן, שכולן של איש אחד הוא אין פוטרין אלא אחד דאמרי' ליה מכל מקום מתנות של כהן אצלך הם ועליך ליתן.
השוחט לכהן ולנכרי, בהמתו של כהן ושל נכרי. פטור, טבח זה. מן המתנות, ואע"ג דחיובא אטבח רמיא הני מילי בבהמה בת חיובא והאי לא בת חיובא היא. המשתתף עמהם, ישראל המשתתף עם נכרי או עם כהן. צריך שירשום, יעשה בו סימן כדי שיכירו [הרואים] שאינו כולו של ישראל, שאם לא יעשה כן הרואה שאינו מפריש מתנות חושדו ברשע. ובגמ' אוקימנא דאי יתיב גוי אכספתא או אמסחתא אינו צריך שירשום משום דסתם גוי מפעא פעי והכל מכירין שיש לו חלק בה, אבל כהן צנוע הוא וסמך על הטבח ואין הכל יודעין שהוא שותף הילכך אי יתיב כהן אכספתא או אמסחתא צריך שירשום. אם אמר, כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ מן המתנות, פטור ישראל מן המתנות ואע"פ רוב הבהמה שלו חיובא מיהא לאו דידיה הוא דחוץ שיורא הוא, דמשמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הם. דכותה ישראל בישראל הוה מיחייב הלוקח כיון דקא שחטה עליה רמיא למיתבינהו. אבל אם אמר לו כהן לישראל פרה זו מכורה לך על מנת שהמתנות שלי, נותן לכל כהן שירצה דעל מנת לא שיורא הוא אלא תנאה שהכל מוכר לו על מנת ליתנם לו והוא אין בו כח להתנות דאין לו בהם אלא טובת הנאה. ומתני' נמי דיקא דאמ' אם אמר לו חוץ מן המתנות ולא אמר אם אמר לו על מנת שהמתנות שלי כך אמרי' בגמ'. וקשיא לי כי אמר ליה על מנת אמאי אמרינן נותן לכל כהן שירצה אם כן המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא על מנת שיהו המתנות שלו והואיל ואין המתנות שלו לא יהא המקח קיים. ויש לומר דמיירי שהתנו המתנות שלו ואם אינן שלו מכל מקום לא יהא בטל המקח. אי נמי חשבי' ליה כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהקב"ה הרשה אותנו ליתנן לכל כהן שירצה והוא מתנה שלא יתנם אלא לו ותנאו בטל. ואין לבי מתישב בשני תירוצין אלו.
[מתני'] [אמר] לו לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות, דהינו הקיבה, [נותנן ל]וקח זה לכהן. ואין המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הכהן ששם המתנות וזה לא מכר לו הקיבה. לקח הימנו במשקל הליטרא בכך וכך כמו שהיו רגילין לעשות ושקל לו הקיבה נותנן לוקח זה לכהן שהרי הגזל אצלו והטבח ינכה לו מן הדמים שמכר לו דבר שאינו שלו. [ואמרינן] בגמ' [קל"ד ע"א] לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין של כהן אף עם הטבח דמתנות [כהונה נגזלות] ואית לן דרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר [ואכלו] רצה מזה גובה רצה מזה גובה. והא דאמרי' לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים, אפילו אכלן הלוקח ולא [דמי למזיק] מתנות כהונה או שאכלן דפטור דשאני הכא דקא משתרשי ליה.
אמאי, פוטרין (לו) את כולם הא יכל לבוא כהן עליו משני צדדין כלו' בשני כוחות ולאמר ליה אי בכור הוא כוליה דידיה הוא. אמר רב אושעיא בבא ליד כהן, מתני' דפוטר את כולן בבכור בעל מום שניתן לכהן וחזר ומכרו לישראל דלא מצי למימר ליה אי בכור הוא כוליה דידי ואפילו הכי פטור מן המתנות.
<h2>דף קלב:</h2>
פיס' השוחט לכהן ולנכרי. גמ' וליתני כהן ונכרי וכו', דהא לא איקרו עם ומאי איריא דקתני השוחט, זאת אומרת, מתני' דקתני השוחט אתא לאשמעינן דבעלמא היכא דקא שחיט בהמת ישראל הדין עם הטבח דינו [של] כהן לתבוע מתנותיו עם הטבח והכא כיון שהבהמה של כהן ונכרי היא פטור הטבח מן המתנות והא לא מצי למילף מכהן ונכרי לחוד. ולא מאת הכהנים, קס"ד דכהנים לא איקרו עם כשהוא אומר מאת זובחי הזבח דמיירי בטבח ולא קאי אעם דנמעט טבח [כהן] דהרי כתיב זה יהיה משפט הכהנים מאת העם... העם דינו ליתן מתנות ולא... השתא... וזובחו הזבח. הפסיק הענין דלא קאי אעם אלא אכל מי שהוא טבח ואפילו כהן במשמע הואיל ובהמה [של] ישראל חייב אבל אם היא שלו אפילו למכור פטור דהא רחמנא [פטריה] מיהו רבנן גזרו ביה כשהוא טבח ליתן מתנות שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות ונמצאו משתכחי תורת מתנות, הילכך עד שלש שבתות דאיכא למימר לדידיה שחיט לא גזרו ביה רבנן ואוקמוהו בדין תורה ומכאן ואילך גזרו.
(והוא) [והוה] דחיקא ליה מילתא, דחוק ועני היה. דמגו דפטרה להו ממתנתא, כדאמרי' במתני' המשתתף עמהם צריך שירשום ופטור מן המתנות. חייביה, לישראל שנשתתף לאותו כהן. זיל אפיק, הוצא אותם מתחת ידיך ותנם לכהן. מפיקנא לך וכו', כלו' כל ראיותיו וסיועותיו אמחה לך מאונך. שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, לתתם לכהן אחר משום דאכתי לא קביע ואינם יודעין עדיין [שהוא טבח] אבל מכאן ואילך חייב, הואיל דקביע ליעביד ליה מר הכי כדר' (אבא) [אחא בר חנינא] וליפטריה שתים ושלש שבתות. דלא קביע מסחתא, השולחן שמולחין עליו בשר אבל הכא האי טבח כהן כבר קבע מסחתא וגלי אדעתיה דקביע. דלא מפריש מתנתא, לכהן אחר.
<h2>דף קלג.</h2>
דחטיף מתנתא, שנושאין אותם לכהנים אחרים מי אמרי' חיבובי קא מחבב המצוה ויפה הוא עושה. ונתן לכהן, ולא שיטול הכהן מעצמו. מימר אמינא הבו לי, הייתי שואלם [ב]פה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה. חלקם שאלו בפיהם, בבני שמואל כתיב [שמואל א' ח'] ויטו אחרי הבצע, ודריש ליה ר' מאיר חלקם שאלו בפיהם. הצנועין מושכין ידיהן, בחלוק לחם הפנים קאמר במסכת יומא בטרף בקלפי [ל"ט ע"א] משמת שמעון הצדיק נשתלחה מארה בלחם הפנים. לאחזוקי נפשאי בכהני, שלא ישתכח הדבר שאני כהן, ופריך וליפרוס ידיה כיון שאינו עושה אלא כדי שלא ישתכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני. אנסי ליה עידניה, פרש"י ז"ל עתים שהי' קובע לתלמידיו (ו)היו טורדין אותו מלישא את כפיו. ודחיקא מילתא, לההוא צורבא מרבנן ורוצה כהן לההנותו יתן לו רשות לקבל המתנות מבני העיר בשביל הכהן והוא אוכלם ואע"ג דלא אתו לידיה דכהן [והוה] ליה כגוזל שאר הכהנים שהרי עדיין לא זכה בהן זה שנותן לו.
במכירי כהונה ולויה, כי קאמרי' בכהן הניכר בעיר ורוב בני העיר אוהבין אותו ונותנין לו המתנות ובאותו כהן אמרי' דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אע"ג דלא אתו לידיה דכיון דרגילין כמאן דמטו לידיה דמי מכירי [לשון איש] מאת מכרו [מלכים ב' י"ב]. אמר ליה רבא לשמעי', לשמשו של בעל הבית והוא כהן ובעל הבית נותן לו מתנותיו. זכי לי מתנתא, תן לי רשות ליקח מתנותיך לאוכלן מפני שהלשון עם הלחיים ניתן לכהן ובעינא למיכל לישנא בחרדלא שהוא דבר חשוב והכי נמי אמרי' בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ו ע"ב] כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל אע"ג דרבא נמי כהן היה כדקימא לן דמבני עלי [ר"ה י"ח ע"א] אתא ובבכורות [כ"ז ע"א] נמי אמרי' רבא מבטל [ברוב] תרומת חוצה לארץ ואכיל לה בימי טומאתו מיהו מנפשיה לא מצי שקיל דכת' ונתן ולא שיטול [מעצמו], ומימר נמי לא בעי למימר הבו לי דתניא חלקם שאלו בפיהם להכי שקלם בתורת זר על ידי נתינת כהן אע"ג דלא מטא לידיה דשמעאי. מעדה בגד ביום קרה, בגד בלוי ונרקב כמו [ישעי' ס"ד] וכבגד עדים בעת הקור אינו שוה כלום וכמו חומץ על נתר שאינו אלא מפסידו. כן שר שירי' על לב רע, כן האומר דבר תורה למי שאינו יודע להבין בה. משום דעברי אשמעתיה דמר, שלא סמכתי על שמועתך שאמרת שמותר לצורבא מרבנן לקבלם אע"ג דלא אתו לידיה דכהן. כי אמרי אנא באחר, היכא דמזכיה ליה כהן אחר שאינו כפוף לו אבל שמעא דבעל הבית על כרחיה מזכי ליה לאדם חשוב שהוא בא בביתו של בעל הבית אי נמי אימר דאמרי אנא דיכול לזכות מתנותיו לאחר אע"ג דלא אתו לידיה. דלא איפשר ליה, כלומ' לאדם שהוא עני ודחוק אבל רבא איפשר ליה ולא דחיקא ליה מילתא, אלא כיון דלא עבר רב ספרא אשמעתיה דרב יוסף מאי טעמא אקריוה בחילמי כלפי רבא, כלומ' על רבא שלא ידע להבין טעמו של רב יוסף הקרוהו לרב ספרא כן. ירע שריד באהלו, למי שירע שריד באהלו שיש לו באהלו תלמיד רע. תאכלהו אש לא נופח, אש של גיהנם.
<h2>דף קלג:</h2>
שותף בראש, אם הכהן שותף בראש ולא ביותר. אפילו אחד ממאה בראש [פטור מן הלחי וחייב בכולן כגון] כהן שמכר בהמה לטבחי ישראל ........ אפילו אחד ממאה בראש, אין בו לכהן אלא אחד ממאה ישראל [פטור]. כתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל, מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע. ובכל הספרים שלנו כתוב לא יפשיט את הזרוע. וכן נראין הדברים מקום שנהגו למלוג בעגלים להעבירן במים [רותחין] ולאוכלן עם עורן לא יפשיט את הזרוע ואהני מנהגא לכהן להרבות במתנות כפי המנהג אע"פ שאינה של תורה. מקום שנהגו להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי דלא אהני מנהגא להמעיט ממתנתו מפני שהיא של תורה כדאמרי' הלחיים להביא צמר של ראש כבשים ושער שבזקן תיישים מה שאין כן בזרוע שאין שם בדין תורה לא מתנת עור ולא מתנת צמר, כך כתב הרב ר' זרחי' ז"ל. ואני הכותב מצאתי כתוב בתוספתא [פ"ט ה"א] בהדיא גירסת הרב אלפסי ז"ל ואיכא למימר כיון דמרבינן [ליה] זרוע ימין מתתנו אייתר ליה ה' דהזרוע להביא העור והשער שעליו, כמה דמרבינן מה' דהלחיים והינו דקאמ' מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע שאף השער שעליו יש לו ליתן לכהן.
<h2>דף קלד.</h2>
ואם אין שם כהן, לתת לו המתנות. מעלין אותן בדמים, שם את דמי המתנות ואוכלן ונותן דמיהן לכהן הבא ראשון. נתינה כתיבא בהו, ויש לו ליתנן לכהן. תמה אני הכותב על מה השמיט הרב ז"ל מלכתוב מתני' דגר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה אם עד שלא נתגייר פטור אם משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחברו עליו הראי', ואע"ג דגבי חלה [חלה פ"ג מ"ו] תנן ספק חייב שאני איסורא מממונא דספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא...... עובדא דההוא ליואי דהוי חטיף מתנתא דשמעינן מינה [דכל היכי] דאיכא ספקא גבי מתנות לקולא, אזלינן. וכן נמי [השמיט הרב אלפסי ז"ל] כהן שאמר כולה שלי והראש שלך [קל"ג ע"א] ופשיטנא בגמ' [לחיובא] מה שאין כן בראשית הגז.
<h2>דף קלד:</h2>
מתני' מן הפרק של רכובא, ארכובא הנמכרת עם הראש. עד כף של יד, עצם רחב של כתף שקורין אשפל[דון]. והוא של נזיר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר כך היא ניטלת. וכנגדו ברגל שוק, שוק האמור בשלמים נמי הוי שתי עצמות מן הפרק של ארכובא עד בוקא דאטמא [דהינו כל] הירך ועד סובך של רגל, והיינו עצם האמצעי שמן הארכובה ועד הקולית. סובך רגל, היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי. הפרק של לחי, אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת עד שיפוי כובע והינו בית הבליעה דהינו לחיים התחתונות עם הלשון. הלחיים להביא וכו', הא יתירה דריש להביא צמר וכו'. נהגו בו עין יפה, שלא ליטלו מן הבעלים אלמא דמדאורייתא של כהנים הוא דנפקא ליה מה' יתירה דהקיבה. ובית שחיטה עמה, היינו דתופס בעומק הצואר באלכסון יותר מן הפיקה. לעולם עד הפיקה, ותו לא ולא קשיא ברייתא דקרי ליה בית השחיטה, ברייתא סבר לה כר' חנינא בן אנטיגנוס במוגרמת וקרי לה לפיקה של גרגרת בית השחיטה שהוא מקום שפוי כובע, ותנא דידן דלא קרי ליה בית שחיטה סבר לה כרבנן מוגרמת פסולה מטבעת גדולה ולמעלה. על מוגרמת שכשרה, דכל משפוי כובע ולמטה כשרה.
וקימ' לן כר' חנינא בן אנטיגנוס והינו שייר בחיטי. כתב הרב ר' זרחי' ז"ל אין זה המקום ראוי לפסק זה שהכל שוין במתנת לחי שהיא עד פיקה דגרגרת אלא דתנא דבריתא דסבר לה כר' חנינא במוגרמת, [קרי לה לפיקה של גרגרת בית השחיטה שהוא מקום שפוי כובע ותנא דידן סבר לה כרבנן לפיכך לא קרי לה שם בית השחיטה מפני שאין ראוי לשחיטה מטבעת] גדולה ולמעלה ובשחיטה הוא [דפליגי אבל במתנות כהן כולי עלמא דעד פיקה] של גרגרת היא דהוי שפוי [כובע ומקרי קרי לה הכי ומר קרי לה הכי מ]שום דאזדו לטעמיהו דאיפל[גי במוגרמת ובמסקנה אוקמינהא] הא והא רבנן ומאי עמה, עמה דב[המה כלו' שלא הי' בית השחיטה] במתנות ודלא כר' חנינא בן אנטיגנוס [מיהו] לענין שחיטה [ודאי קימ'] לן כר' חנינא בן אנטיגנוס.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז, כל הגוזז צאנו בין טלאים בין זקנים ואפילו גוזזן מאה פעמים בכל פעם נותן ממנה מתנה לכהן [ושיעורא] מפורש לקמן. אבל לא במוקדשין, מוקדשין פריש רבא בגמ' במקדיש גיזה עצמה דסד"א ליגוז וליפרוק וליתיב ליה אמר קרא [דברים י"ח] ראשית גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה, ובמקדיש בהמה עצמה ליכא לאוקמה דהא אסירא בגיזה ופשי[טא] דאין ראשית הגז נוהג בה. נוהגין בבקר ובצאן, שנאמ' [שם] אם שור אם שה. ובמועט, אפילו לא שחט אלא אחת. אלא ברחלים, פרישנא בגמ' [קל"ז ע"א] משום דכתיב בתר קרא [שם] דראשית הגז לעמד לשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו אבנט דכתיב ביה [שמות ל"ט] ואת האבנט (תעשה) שש משזר ותכלת וארגמן [תכלת] עמרא ואין צמר אלא רחלים.
מתני' ושתי צאן [ישעי' ז'], אלמא לא אקרי צאן (אלא) פחות משנים וגבי גז כתיב צאן וחמש צאן עשויות פרישנא בגמ' [קל"ז ע"א] מאי עשויות שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה ומאי ניהו ראשית הגז דאי מבכורה ומתנות, [אפילו חדא נמי מחייב]... קס"ד... תורת משה [קרויה תורה לפי שנתנה חק לדורות ושל נביאים] לא קרי [אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי] צורך השעה והדור וה[מעשה].
<h2>דף קלו:</h2>
גמ' כר' אלעאי בראשית הגז, כתב הרב ר' זרחיה ז"ל מדקימ' לן כר' אלעאי בראשית הגז והוא הדין למתנות דכי הדדי נינהו גמרי נתינה נתינה מתרומה. וכן הא דאמרינן בפרקין דלקמן כל היכי דתני בארץ ובחוץ [לארץ שלא לצורך בר מראשית הגז וה"ה למתנות דכי הדדי נינהו ומכאן לא נהגו העם בדורותינו להפריש מתנות בחוץ לארץ ורבנן [קל"ב ע"א] דאכלי בשביל נשותיהן בחוץ לארץ] מדת חסידות היתה למפרישין [וכן אביי דשקיל מתנתא ורבא דזכי] ליה שמעיה הכל מדת חסידות [וכך כתב הר' שלמה ז"ל] [קל"ח ע"ב] ויש מחסידי הדורות מחמירין על [עצמן להפריש אף בחוץ לארץ וסומכין לומר דלא נהוג עלמא במידי דאכילה] כר' אילעאי [הואיל ונפק] מפומיה דר' יוחנן כל האוכל מבהמה [שלא] הורמו מתנותיה [כאילו] אוכל טבלים ותרומה טבלה בחוץ לארץ מדרבנן ובהא אפילו ר' אילעאי מודה ומטבחי דהוצל דקמו בשמתא דרב חסדא [קל"ב ע"ב] והוצל מחוץ לארץ הוא, ומדרבא דקניס אטמא ורב נחמן קניס גלימא נראה שנהגו להפריש מתנות בחוץ לארץ דלא כר' אילעאי שאם הי' מנהג כר' אלעאי לא היו קונסין ומשמתין והמחמיר על עצמו גורם ברכה לעצמו, כל זה לשון הרב ר' זרחיה ז"ל. ולי הכותב נראה דרב נחמן לא פסק הלכתא כר' אלעאי דנימא כיון דבראשית הגז הלכתא כותיה במתנות נמי הלכתא כותיה דחד טעמא הוא, ולא אמר רב נחמן אלא נהוג עלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג הילכך מתנות נהגי בזמן הזה.
אין דברי תורה מקבלין טומאה, במסכת ברכות [כ"ב ע"א] דקתני גבי בעלי קרי שצריך טבילה לדברי תורה. חיטה ושעורה וחרצן, שלשתן יחד.
<h2>דף קלז.</h2>
[אין הכרעה שלישית מכרעת], פי' כי אמרינן הלכה כדברי המכריע [ה"מ בזמן ששנים חולקים] ואחד מכריע כאחד מהם שנמצאו שנים [ואחד והלכה כרבים] אבל בזמן שאומר דבר חדש אע"פ שהוא ממצע אין זה [מכריע אלא דעת] שלישית היא. ורב חננאל ז"ל פי' בענין אחר דהכרעה כגון שני תנאים חולקין ובא בן זוגם שהוא שקול כמותם והכריע, הלכה כדברי המכריע. אבל אם הבא להכריע הוא קטן מהם כגון ר' ישמעאל בר' יוסי שאמר משום אביו אין הלכה כדברי המכריע, ומצינו שר' יוסי תלמיד ר' עקיבא ור"ע תלמיד ר' אליעזר ור' אליעזר תלמיד רבן יוחנן בן זכאי ורבן יוחנן בן זכאי תלמיד הלל. וכל הכרעה שבתלמוד דמקשי' עליה אין הכרעה שלישית מכרעת, פי' ר"ח ז"ל שהמוכרע גדול מן המכריע לימים, והראשון עיקר. וכן פי' רש"י ז"ל וזה הוא לשונו אין הכרעה שלישית מכרעת כשזה אומר כך וזה אומר כך וזה אומר דעת שלישי אפילו אמצעית היא ביניהן אין זה הכרע כגון חבית של תרומה שנתגלתה ב"ש אומ' תשפך הכל, [וב"ה אומרים תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי אני אכריע בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת והיכי הויא הכרעה כגון ההיא דקולי מטלניות דבמה מדליקין [כ"ט ע"א] ר' אליעזר אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא ר' יהושע אומר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור אמר רבי יוחנן עלה כל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע וכו' אלמא כהאי גונא קרי] הכרעה. היכי דגלי (מאי) דעתיהו [דשייך לפלוגי בין מוכן לשאינו] מוכן אפילו הכי לא [פלגינן ואתי ר"ע] ונתן חילוק בדבר והוי הכרע שהכריע במוכן כר' אליעזר ונמצאו שנים מטמאין במוכן ור' יהושע יחיד ומטהר בשאינו מוכן הכריע כר' יהושע והיו שנים מטהרין את שאינו מוכן אבל גבי חבית דלא גלו ב"ש וב"ה דעתיהו אם יש חילוק בין בית לשדה או לא שלא אמרו ב"ש אומר' בין בבית בין בשדה תשפך הכל וב"ה אומר' בין בבית בין בשדה תעשה זילוף ובא שלישי וחילק בין בית לשדה התם הוא דהוא הכרע, בשדה כב"ש ובבית כב"ה דהוו להו בבית תרי ובשדה תרי אבל השתא דלא גלו ב"ש וב"ה דעתיהו דאיכא לאיפלוגי בין שדה לבית דהא סתמה קא אמרי ב"ש אומר' תשפך הכל וב"ה אומר' תעשה זילוף ואתא איהו ואמר בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף אין זה הכרע לדבריהם אלא דעת שלישית.
<h2>דף קלז:</h2>
מפי השמועה אמרה, ר' יוסי. פיס' גוזזות כל שהן. גמ' מנה ופרס בין כולן ומוקמינן לה בגמ', [במנה בין ארבעים סלעים]... [ר' יוחנן אומר שש סלעים הוי כל שהן ויתן] מהן חמש סלעים... [ואפילו הן גוזזות] אלף סלעים סגיא בחמש סלעים [לכהן] [כל שהן תנן ואפילו אין] גוזזות כולן אלא סלע אחד. מלובן [ולא צואי, צואי שלא נתלבן ועדין] בלכלוכו. ואמרי' בגמ', [קל"ח ע"ב] תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמד על חמש סלעים. ההיא בישראל שיש לו גזזות הרבה, ולא ארישא קאי אלא מילתא באפי נפשא היא בישראל שיש לו גיזין הרבה בחלק ששים שלהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה ומבקש ליתנן לכהנים הרבה דאמרי' לי' כל חד וחד לא תיבציר ליה מה' סלעים הואיל ויש ליתן בעי' כדי נתינה ראויה. והיכא דגוזזות מעט נמי סגי ליה בששים. דפסקו הלכה כמתני' וכו', לאפוקי מר' ישמעאל בר' יוסי שאמ' משום אביו [ארבע]. וכפשטא דמתני' דקתני וכו', לאפוקי מרב ושמואל דאוקמוה בישראל שיש לו גיזין הרבה.
<h2>דף קלח.</h2>
מתני' עד שצבעו, ישראל זה פטור דקניה בשנוי והוי ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן ואע"פ דלא אמרי' שנוי קונה אלא לענין שאינו מחזיר לו גוף [הגזלה אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים אפ"ה מהני שינוי לפוטרו לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיובא דממונא גביה והוה ליה ממון שאין לו תובעין].
שייר המוכר המוכר חייב, דאמ' ליה לוקח מתנתא דכהן לא זבנית מינך לא שייר המוכר הלוקח חייב דאמ' ליה מוכר מתנתא דכהן לא זבנית' לך. ושמעתתא דגזז ומכר ראשונה, לא ידעתי על מה השמיטה הרב ז"ל, ומסתברא לי דהלכה כרב חסדא דאמ' חייב וכדדיקינן ממתני' הא צאנו לגוז חייב, ואע"ג דתרגמה רב חסדא אליבא דר' נתן בר הושעיא בשהקנה לו כל שלשים יום, שינויא הוא ולא סמכינן אשינויא. וכן כתב הרב ר' זרחי' ז"ל בספר הצבא והלכתא כותיה בארץ דחיובא דאורייתא הוא ואשנויא לא סמכינן.
<h2>דף קלח:</h2>
שלוח הקן. אבל לא במוקדשין, דכתיב שלח תשלח מי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאין אתה מחויב לשלחו אלא להביאו ליד גזבר, ופרישנא בגמ' [קל"ט ע"א] האי מוקדשין היכי [דמי]... [גמ'] לפי שנא' שלח תשלח] ב' פעמים [שומע אני לחזור אחר המצוה הזאת] עד שתבוא לידו ת"ל כי יקרא [במאורע הכתוב מדבר לכשיקרא] קן מכל מקום אפילו לא מצא שם אלא [אפרוח אחד או ביצה] אחת כדתנן במתניתין. צפור טהורה ולא טמאה, דלשון צפור סתמא טהורה משמע ולא טמאה. [לפניך, משמע] ברשות היחיד כגון בפרדס או בשדה שאינה משתמרת דלא קניא ליה חצירו ולא מזומן הוא. בדרך, להביא רשות הרבים שאין קנוי. ובידך, שאינו מזומן לך אף כל שאין קנוין בידך. לפניך, מוקמי' לה בגמ' לאיתויי שהיו לפניך ומרדו.
<h2>דף קלט:</h2>
יוני שובך ויוני עליה, ובשלהי פירקין [קמ"א ע"ב] פריך בגמ' כיון שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הבצים שלו הם ומזומן הוא, ומשני האמר ר' יהודה אסור לזכות בביצים כל זמן שאמן עליהן וכיון דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא זכיא ליה וחייב בשלוח ואי טריף אקן ונגבהה האם קנתה לו חצירו לביצים והוי מזומן ופטור אבל כל זמן שלא נגבהה האם מעל הבנים כלל משהטילה הבצים לא קנתה [חצרו]...
<h2>דף קמ:</h2>
[מתני']. [וטהור רובץ על ביצי עוף טמא], פטור דכתיב ואת הבנים תקח [לך לך ולא לכלביך]. [קורא זכר ר' אליעזר] מחייב לשלח אע"פ שאין הבצים [שלו דהואיל] ומנהגו בכך ששוכן על ביצים אחרים. והוא עוף טהור שקורין פרדיז ומי שקורא לקורא קוגול טועה הוא דהאי קוגול עוף טמא הוא ושלוח הקן אינו נוהג בעוף טמא. ודוקא בקורא זכר, אבל קורא נקבה אפילו על ביצים שאינם שלה אפילו רבנן מודו דחייב לשלח דלא תקח האם קרינן ביה הואיל ומנהגה בכך, אבל זכר דעלמא על בנים שאינם שלו דברי הכל פטור דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ ובקורא הוא דמיחייב ר' אליעזר [ק"מ ע"ב] משום דאית בה דגירה קורא דגר ולא ילד [ירמיה י"ז] לא שנא זכר ולא שנא נקבה. וזכר דעלמא על ביצים שלו בעיא ולא אפשיט, וכן יונה על גבי תסיל ותסיל על גבי יונה בעיא ולא אפשיט, ומטלית על גבי ביצים וכנפים על גבי ביצים וביצים מוזרות על גבי בני קיימא ושני סדרי ביצים זה על גב זה אי הוי חציצה או [לא].0...
[מתני'] [היו שם אפרוחים מפריחין, גדולים שהם] יכולין להפריח. ביצים מ[וזרות שאין אפרוח בא מהם]. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את] הבנים לא אמר כלום, לפי שחובה עליו לשלח את [האם כדכתיב שלח] תשלח את האם.
<h2>דף קמא.</h2>
והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור, מלשלח דכיון דזכה בהו מזומן קרינן בהו. ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח, פרישנא בגמ' דטעמיה דר' יהודה משום דקסבר שלח מעיקרא משמע והכי קאמ' קרא לא תקח האם אבל מה עליך לעשות כשתמצא קן שלח תשלח את האם ואין לאו ניתק לעשה דמאותה שעה שלקח האם עבר על עשה ועל לא תעשה. וחכמים אומ' וכו', דכי אמ' קרא שלח לאחר לקיחה קאמר והוי לאו שניתק לעשה ולמאן דתני קיימו ולא קיימו הכי קאמר משלח בתוך כדי דבור של התראה ואינו לוקה דלכך ניתקו הכתוב (לעשות) [לעשה] לומר לך אם עברת על התראה זו עשה זאת והפטר ואם לא שלח בתוך כדי דבור לוקה וצריך לשלח דשלח לאחר לקיחה [משמע] ולמאן דתני [בטלו ולא בטלו]... [רב הונא אמר ברגלי'], שאם תלש גפיה [ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכ]ה ברגליה שתים ושלש פסיעות מותר. משלחי רגל השור והחמור, אלמא שלוח [ברגל הוא]. ורב יהודה אמר בגפיה, שתוכל לעוף כדרכה, דרגליה של זו היא כנפיה. וקימא לן כרב יהודה, מדחזינא דעביד עובדא כשמעתיה בההוא דגזינהו לגפה. רבי לה גדפה(א), המתן לה עד שיגדלו כנפיה ושלחנה. מכת מרדות, מדרבנן כדי שלא ירגיל בכך ואין לה קצבא [אלא] עד שיקבל עליו.
<h2>דף קמב.</h2>
מתני' ואפילו לטהר את המצורע, שהוא אסור בתשמיש המטה ולשים שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. שהיא כאיסר, שאין בה חסרון כיס אלא דבר מועט. אם על מצוה קלה אמרה תורה למען ייטב לך, לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינא [ת]למידי חכמים מרבים שלום בעולם.
